www.room404.net

באמת שכבר חשבתי שזה לא יקרה.

יומיים עברו מאז הושקה הבלוגיה החדשה של תפוז אנשים, ואיתה תוכנה שמאפשרת לבלוגרים – גם של תפוז וגם של המתחרה ישראבלוג – לגבות את בלוגיהם. אפילו ציוץ מחאה לא נשמע מכיוונה של נענע, שנמצאת בשיתוף פעולה עסקי צמוד עם ישראבלוג. אבל היום בצהריים התגלה שישראבלוג חסמה בחשאי את התוכנה. המשמעות: משתמשי ישראבלוג כבר לא יכולים לגבות את הבלוג שלהם באמצעות התוכנה של תפוז.

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות שעתיים מעכשיו זה ללכת לחוף הים ולהיפגש עם חבורה של אנגלוסקסים שאני לא מכיר. צירוף מקרים מהמם גרם לכך שזה בדיוק מה שאני הולך לעשות. אני אוהב את העבודה שלי, אבל מוצא את עצמי מקנא באנשים שאוהבים את החיים שלהם.

בחודש האחרון, לא מעט אנשים שמעולם לא ראיתי ידעו מי אני בפגישה פנים אל פנים, ואמרו "בלוג" כשהרמתי גבּת "מאיפה?". דווקא עם האנשים שמכירים אותי מהחיים ובאים לבלוג יש לי בעיה.

מישהי שלעולם לא אדבר איתה אמרה לי ש"חשיפת ערוותך בציבור היא אמנם סקסית בעיני הקורא המצוי, אך למעשה היא פשוט משפילה". אולי היא צודקת. אולי היא תפסיק להיכנס לבלוג שלי.

יצאתי להפסקה. Under Construction.

עשיתי פה מעשה לא יפה, ולא הייתי לבד בזה. בלהט הכעס על ספאם התגובות הפקאצי, השתלחתי בבלוגרית בת 12, ובלי להתכוון* השתמשתי בכוחי לרעה וגרמתי לחלק מהקוראים שלי להגיע אליה לבלוג ולהשתלח בה גם כן. לא בדיוק כוחות.

היא חשבה לעזוב, ואז התחרטה, וטוב שכך. בריונות מילולית שמופנית נגדך היא לא סיבה לעזוב, בדיוק להיפך (ומי כמוני, שבע טוקבקים פה ובאתרי החדשות בהם עבדתי, יודע כמה זה נכון).

היו צדיקים בודדים שהעירו לי על מה שעשיתי, וכשהנימוקים הצטברו, הבנתי שטעיתי. אני מצרף פה את ההתנצלות, שנשלחה לבלוגרית ההיא באימייל, לא כדי להראות עד כמה אני גדול נפש (הסיפור הזה הוציא אותי מאוד קטן), אלא כדי להודות בטעות שלי בפומבי, ולתת למי שהצטרף לעליהום שלי על הבלוגרית ההיא חומר למחשבה.

שלום לך.

 

אני עידו קינן מהבלוג "חדר 404". כשפרסמת בבלוג שלי תגובה שקוראת לאנשים להיכנס לבלוג שלך – התעצבנתי, כי את לא הבלוגרית הראשונה שעושה את זה – את בערך הבלוגרית האלף. כנראה שלא ידעת כמה זה מרגיז, ולא עשית את זה מרוע לב.

 

אבל מה שאני עשיתי היה עוד יותר לא בסדר. ברגע של כעס העלבתי אותך בפומבי, וגרמתי לאחרים לבוא ולהעליב אותך, עד שרצית לעזוב את ישראבלוג. ממש לא התכוונתי שהקוראים שלי יבואו ויגידו לך דברים מגעילים. אבל זה קרה, ועל זה אני מתנצל. אני מקווה שלא נפגעת מדי, שלא תעזבי את ישראבלוג, ושאת מסוגלת לסלוח לי.

 

- עידו קינן

אני לא רוצה להגיד שרמזנו.

אבל רמזנו.

כמעט שנתיים עברו מאז הפיק-אפ הגדול שבשמיים אסף את ג'ון ריטר על הסט של הסדרה "שמונה כללים פשוטים", שאז עוד לא הגיעה לארץ ומאז הספקתי להתאהב בה.

כרגע משודר ב-yes weekend אחד משני פרקי הפרידה מריטר, ואני, שכבר חודשים רבים מטשטש את עצמי בסמי ההרגעה של הסיטקומים האמריקאים התפלים ברובם, מוצא את עצמי בוכה בסדרה כמו שהרבה זמן לא הצלחתי לבכות בחיים האמיתיים.

מישהו, אני לא אגיד מי ואל תשאלו, עשה לי תרגיל, אני לא אספר איזה תרגיל ואל תשאלו, אבל מבחינה טופולוגית, אני לא אסביר מה זה טופולוגית ואל תשאלו, התרגיל היה זהה לזה שבבדיחה שסיפרתי פה לפני כמה זמן, ואל תשאלו איזו בדיחה, הנה היא:

אישה אחת הלכה לבקר את בנה. הבן התגורר בדירה שכורה עם שותפה, אבל האמא חשדה שהם זוג, ומסתירים זאת ממנה מאיזושהי סיבה.

הבן הכין ארוחה יפה, קנה יין ואפילו הוציא את הסכו"ם המהודר העשוי כסף. האמא ישבה שם, אכלה וניסתה כל הערב לנתח את המבטים של השניים ולהבין מה קורה, אך לשווא. היא אפילו התחמקה לרגע בתירוץ של שירותים והלכה לרחרח בחדרים שלהם, אבל מצאה מה שנראה כמו חדרים של שני שותפים לדירה, עם מיטה בכל אחד מהם.

לאחר מספר ימים הבן מתקשר לאמו ואומר: "תשמעי, אמא, זה לא שאני מאשים או משהו, אבל מאז הארוחה אנחנו לא מוצאים את אחד המזלגות".

האמא עונה: "תשמע, בן, זה לא שאני מאשימה או משהו, אבל אם היית ישן במיטה שלך כבר היית מוצא את המזלג".