"העיתונים כמובן נמלאו מיד דברי שבח וקילוסין, מוצדקים, אבל צבועים למדי בהתחשב במעגל המצומצם של אנשים שבאמת נתנו לגבע את הכבוד שהגיע לו בשנות חייו", כתב אורי ברוכין בקולקטיב על מותו של דודו גבע. הסנביץ' (אמיתי סנדי), פעיל קומיקס ותיק ("סטיות של פינגווינים"), כתב בבלוגו החדש: "פסטיבל הספדי דודו גבע ממשיך בסוף השבוע במלוא עוזו ב'העיר'. אני מקווה שנצליח לייצר גם מחווה פחות ממסדית ויותר נאמנה לאיש ולרוחו. לא מתאים לי שינכסו אותו הזקנים האלה שכה ממהרים להספיד אותו עכשיו".
ונעמה כרמי תוהה (כנראה לעצמה, כי אין בבלוג שלה תגבובים) למה זכה דודו גבע לכל כך הרבה פרגון בהספדים שנכתבו לו, ועונה: "מה שלא זוכים לו גדולים וטובים לאחר מותם, קיבל גבע רק משום שהיה קולגה. אולי בסתר לִבם מצפים העיתונאים שכך ינהגו עמיתיהם גם בהם, אחרי מאה ועשרים".
אני לא מסכים עם כרמי. לדעתי שתי הסיבות העיקריות למחוות יוצאות הדופן בהיקפן שקיבל גבע הן:
1) קומיקס הרבה יותר נגיש מאמנויות אחרות, כמו ציור או אמנות פלסטית. ררלי, שפגשה אותו לאחר שהתלהב מקומיקס שלה, כתבה עליו: "הוא שנא אמנות פלצנית וכבדה. הוא טען שהאמנות צריכה להיעשות מתוך שמחת חיים, מתוך צחוק ואושר גדול".
2) גבע מימש מרדנות ואנטי-ממסדיות שעיתונאים (ושאר בני אדם) חולמים עליה, אבל לא מעזים לממש. חנוך מרמרי, פעם שותפו לקומיקס של גבע ואחר כך עורך העיתון הכי אנין בארץ, התוודה: "בר-מזל הייתי לשהות במחיצתו בתקופה המכוננת בחיינו ולא מעט קרינה ספגתי מן ההילה שאופפת אותו. [...] אחר כך גילגלו אותי החיים אל מסלול ההזדקנות הרגיל, המסלול הניהולי שאמור לשערך כישרון מול תקציב ולהפיק מוצר צריכה, ברווח. יחסי החברות והשותפות בינינו נהפכו ליחסי עבודה ונעשו מורכבים יותר. מכיוון שעברתי מארגז המטען לקבינה, פקעה מן הסתם זכותי לשיר שירי דיכאון".
עם זאת, אני מצטרף לציפייתה של כרמי "ליום שבו הוגים ואמנים חשובים, בארץ ובעולם, יקבלו שמינית מהסופרלטיבים, ומהמקום היקר בעיתון, שקיבל גבע".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
