כינוי:
בן: 45 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | |
| 2/2003
הממלכה הבריטית נ' לא-אמין
לא מזמן סיפרתי לכם איך הורידו את אחי מטיסה באנגליה, אחרי שהוא נראה להם חשוד (באותו יום, גיליתי מאוחר יותר, היה בלגאן רציני בשדות התעופה של המדינה בגלל התרעה לפיגוע).
אז לפני כמה ימים, אמא שלי החליקה במדרגות של ה-tube, הרכבת התחתית של לונדון, ושברה עצם ברגל. היא עברה מספר שלוחות של מערכת הרפואה הבריטית (היקרה להחריד), ובסוף חזרה לארץ לפני הזמן.
הממלכה הבריטית לא מסבירה פנים למשפחת לא-אמין. עוד עניין כזה, ואני אתחיל לקחת את זה אישית.
ומה מביאה אמא לא-אמין לבנה היקר כשהיא חוזרת מאנגליה? צהובון. מת על הצהובונים שלהם. אני גם מאוד אוהב עיתונים באופן כללי: הם נותנים תמונה מעניינת, גם אם לא מדויקת, על קהל הקוראים שלהם. לא מזמן קניתי בתחנה המרכזית הישנה עותק של מנילה-תל-אביב טיימס. מרתק, ומומלץ לכל מי שמתיימר לנסות ולהבין את חייהם של העובדים הזרים שבתוכנו.
| |
בוקסה לפנים
אחרי שכוכב ה(אוריה)שביט של מוסף סופשבוע של מעריב נפל ודעך, הוסרה גם תיבת שמות העושים במלאכה, "בוקסת הקרדיטים" בשפת הברנז'ה העיתונאית. גברת עם סלים תוהה למה כולם צריכים לסבול בגלל פיטוריו של העורך שביט – "האם לא מגיע להם קרדיט למרות מאבקי הכוחות בצמרת השבועון? אי אפשר היה להשאיר את הבוקסה כמו שהיא ורק להוריד את הקרדיט לעורך?".
מלך הסלים מתנדב להסביר: "זילברברג [העורך החדש – על"א] מתכנן פיטורים נוספים בתוך מערכת העיתון, ולא רוצה לחשוף את התהליך לחטטנים". לטובת עובדי מעריב, הוא ממשיך לפירוט של שמות מפוטרים פוטנציאליים עתידיים.
ואני תוהה אם הכתבים שמסקרים את התקשורת קוראים כל יום את בוקסת הקרדיטים של כל העיתונים, או שנשמות טובות מפנות את תשומת ליבם לעניין כשיש שם תזוזה מעניינת? גברת עם סלים (לא הגיע זמן למצוא שם יותר קצר?) אומרת שנראה לה שהם קוראים אותה כל יום, "אחרי הכל מדובר במדד מצויין לכל הפוליטיקה של העיתון ושום תו לא נמצא שם במקרה", והתשובה מזכירה לי את ניתוחי התמונות השנתיות מארמונו של סדאם חוסיין (ואת הסיפורים על ניתוחי תמונות מנהיגי המפלגה הקומוניסטית מימי ברית המועצות). מיקומו של כל אדם בתמונה נבחר בקפידה, והעיד על מעמדו הפוליטי נכון לעכשיו. קוסאי עומד מאחורי אביו ועודאי יושב לימינו? סר חינו של קוסאי, ועודאי עומד לרשת את ההנהגה. עודאי לבוש אזרחית בעוד קוסאי על אל"ף מגוהץ? המטוטלת זזה, וקוסאי יירש את אביו. שעות של הנאה, אני מבטיח לכם.
ואם תסתכלו בבוקסת הקרדיטים של הארץ, לא אימפריה קומוניסטית אבל בהחלט יומון ברלינאי, תמצאו שם לא פחות משלושה עורכים בתחום הכלכלה – מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר וגיא רולניק. מי שיודע מה ההיררכיה המדויקת שם מתבקש לספר לי, ושלא יעבדו עליכם.
| |
דיווח מהשטח: שלושה רגעים מקסימים
- בבוקר, ליד הכספומט של שינקין, התור לא עומד לאורך, כמקובל בעולם, אבל גם לא לרוחב, כמקובל בישראל. תור מפוזר, מבוזר, עם סדר פנימי שכל מי שהצטרף אליו יודע אותו. מגיעות שתי בחורות קולניות (במובן הטוב של המילה) ובצעד בוטח נצמדות אל האדם שמוציא כסף. אני מתקרב אליהן (בדרך כלל אני מוותר על העימות, אבל מיהרתי), ומתקרב גם המבוגר שחיכה בתור בישיבה על העציץ. הוא מבהיר להן בשיא הנימוס שיש תור, ומוסיף: "עם איך שהלכתן לכספומט, בטח לא תשאירו לנו כסף". הבנות צוחקות.
- את קו 301 מתל-אביב מנהיגה נהגת. קשוחה בתחילה ("למה עלית עם התיק? התיק למטה") אבל יודעת גם לצחוק (אחרי חמש דקות של התארגנות, שכוללת העברת חפצים חיוניים מהתרמיל הענק לתיק הגב, היא שואלת-צוחקת: "סיבכתי אותך?"). אחרי אחת התחנות, היא שוכחת לסגור את הדלת האחורית. חייל אתיופי שיושב ליד צועק לה: "נהג, הדלת מאחורה", וקולו מתבלבל לקראת הסוף, כשהוא נזכר/קולט שמדובר באישה.
- שלט פרסום של קוקה-קולה, מאלה שמוצבים על עמודים על המדרכה. בצד שמאל למעלה הטקסט: "Best Look". בדיוק מתחת למילים, בצירוף מקרים אלכס ליבקי, בחור ברישול-לא-אופנתי: זקן של שבועיים, כובע גרב, ומבט של "ימות העולם". לא מוכן להפסיד עוד תמונה כזאת. ממחר אני צמוד למצלמה.
| |
לעשות ביד יד שניה?
"יש לי צעצועי סקס בהם השתמשתי רק פעם או פעמיים. אינני יכולה להחזירם, אבל אינני יכולה להביא את עצמי לזרוק אותם. האם יש שוק יד-שניה?", שואלת "Waste Not, Want Orgasm" את דן סאבאג', בעל טור הסקס המצוין Savage Love.
סאבאג' מפנה אותה אל ד"ר קרול קווין, סקסולוגית הבית של חנות הסקס Good Vibrations בסן-פרנסיסקו, שאומרת שאין שוק כזה, ממליצה למכור רק צעצועים שעשויים מסיליקון שאפשר לחטא, ומציעה לעשות החלפות עם בני זוג או להשתמש בהם (בצעצועים; לא בבני הזוג) כמעצורים לדלת.
ואל תחשבו שזה נהיה יותר טוב בהמשך: אלקטרו שואל אם הוא יכול להשתמש בוויברטור שקנה לחברתו הקודמת עם חברתו הנוכחית. התשובה די דומה, חתיכת קמצן.
וזה ה-Drilldo, מתוך אתר FuckingMachines.
| |
הבלוגוטופיה ושברה
טוב, היה פה מקרה בוטה של חוסר טקט, אבל להגנתי (ולהגנת הצביק) אני יכול לומר שהוא לא נבע מרוע אלא מהתלהבות.
אתמול פרסמנו פה, הצביק ואני, פוסט שנגע לבלוגוטופיה, קהילת הבלוגים האידיאלית. היא עדיין לא קיימת, כתבתי, אבל היא מתגבשת ואתם מוזמנים להציע הצעות לשיפורים.
הבוקר ראיתי שהצביק מחק את הפוסט. חשבתי שהחבר שלו, שאמור לתכנת את הבלוגיה החדשה, כעס עליו על שפרסם את הרעיון. מסתבר שהבעיה היתה דווקא אצל מנהל הבלוגיה שמארחת אותנו, יריב חבוט, שכעס שמישהו נכנס לו למכולת וצועק: "בואו לסופרמרקט שאני פותח ממול!" (ואפילו לא קנה שום דבר). אם חבוט היה מיקרוסופט, לא הייתי מתייחס ברצינות. אבל הוא לא, הוא בסך הכל מישהו שרצה שתהיה גם לנו בלוגיה, ואני מתנצל על חוסר הטקט.
אני לא מוחק את הפוסט שלי, אני מאמין שזה שמור למקרים קיצוניים. אבל בואו נדבר קוד פתוח: מי שמרגיש שיש משהו לשפר בבלוגיה, יכתוב נא בתגובות לפוסט שלי, או בכל פורום ראוי אחר. מי שבונה בלוגים או מתחזק אותם, מוזמן לשאוב משם רעיונות לשיפורים. וזה ממש לא היה צריך לחכות עד שחבר של הצביק יחליט שבא לו לפתוח סופרמרקט ממול.
| |
בלוגוטופיה: הבלוג הכי טוב בעולם
לא, הוא עדיין לא קיים. אבל הוא כבר ניצוץ שובב בעיניו של חבר של הצביק. ואתם תעזרו לעשות אותו הכי טוב בעולם. איך? פשוט תגידו לצביק מה הייתם רוצים שיהיה בו. זה הזמן לאוורר את כל מה שהפריע לכם עד היום בכלי הבלוגים ובבלוגים עצמם. יאללה, לעבודה.
| |
שבעה דברים שהוא היה מת לראות אותך עושה עם מיקסר
<זהירות, שוביניזם>
ללן שטראוס נמאס ממגזיני הנשים שתמיד יוצאים נגד הגברים ומציגים אותם באור שלילי. "כמו שאני רואה את זה, כל מה שאני צריך זה 20 מיליארד דולר כדי להשתלט על כתבי העת האלה, והדברים יחזרו למצבם הראוי", כותב שטראוס. "החדשות הטובות הן, שכרגע בדקתי את הארנק שלי וחסרים לי רק 19,999,999,993.00 דולר".
כך ייראו הכותרות ברגע שישיג את הסכום הפעוט:
- 101 סיבות למה שתלי סיליקון בחזה טובים בשבילך. בעצם 102
- החוטינים הטובים של השנה
- ריבוי-פעולות: הגשת בירה ביד אחת והזמנת פיצה בשניה
- למה אסור לך לכעוס אם לוקח לו שעה להסיע את הבייביסיטר הכוסית הביתה
- עשרה תרגילי התעמלות של התכופפות מול עיניו
- למדי לשים את רגליך מאחורי אוזנייך בארבעה ימים בלבד!
- האומנות האבודה של הבליעה
- הקבלה החברתית המחודשת של הנקה בפומבי
<\זהירות, שוביניזם>
| |
אין כיסוי
אם ובתה, שהסתובבו בקניון בלוד כשהן עירומות, נעצרו על ידי המשטרה, והאם נשלחה להסתכלות פסיכיאטרית. גדעון ספירו, שכבר צוטט כאן, כותב על האירוע:
"הידיעה הזו אופיינית לחברה כוחנית ושמרנית. קודם כל, מדוע צריכים שוטרים 'להשתלט' על אשה שלא גרמה נזק לאיש, לא תקפה אף אחד, אלא הלכה לה בנינוחות בקניון בלבוש על פי טעמה, שהוא חוסר לבוש.
"הבה נניח לרגע כי הליכה בעירום מלא טורדת את מנוחתם של כמה שומרי מוסר. אז מדוע, אחרי שהאם נלקחה לביתה והתלבשה, היא נשלחה לבדיקה פסיכיאטרית?
"ומדוע נלקחה ממנה בתה? הרי איש לא טען שהבת מוזנחת, או האם לא מטפלת בה כהלכה, או שהאם נהגה בה באלימות, או שהיא סבלה מתת תזונה. היא בסך הכל הלכה עם הבת בערום - זה הכל".
דיון מעניין: נורמליות מול חריגות, איך מוגדר חולה נפש והאם ומתי זכותה של החברה להתערב בחייו. למשל, כשדוגמניות מסתובבות בעירום חלקי או מלא על מסלול התצוגה, אנחנו לא עוצרים אותן, אלא נותנים להן המון כסף. ולא מדובר בסרט פורנו, אלא בתצוגת אופנה, שלכאורה אמורה להציג בגדים שאנשים ילבשו (ולמעשה מציגה (א) גישה אומנותית שאינה קשורה לפרקטיקה (ב) פנטזיות מעוותות על נערות בעלות רזון-חולני ומעט מאוד בד).
אך לא שמאלני-מקצועי כמו ספירו יוותר על ההזדמנות להכניס את הכיבוש: "רק כאן בישראל המושגים עומדים על הראש. אשה ישראלית הלובשת מדים, חמושה בנשק, מטרטרת בני אדם במחסומים, מוכנה להרוג ילדים מטעם צבא הכיבוש, אשה כזאת, המקבלת מהמדינה סמכות לרצוח ברשיון, ובלבד שתהיה לה כומתה ירוקה או שחורה או אדומה על הראש, נחשבת כאן "נורמלית" ותקנית. אבל אם תזרוק את המדים, תשבור את הרובה, תשרוף את הכומתה ותלך ערום בקניון - המשטרה "תשתלט" עליה ותשלח אותה לבדיקה פסיכיאטרית. המדינה משתגעת".
ואפרופו צילום האילוסטרציה, בו מככבות בנות הצמד הרוסי "טאטו": מה קורה שם, ברוסיה הרחוקה? המפיק של הבנות, איוואן שאפובאלוב (לשעבר פסיכולוג ילדים), התראיין לצהובון הסאן הבריטי, וסיפר שהוא מזיין דרך קבע בנות שרוצות להיות כוכבות, שאת גילן הוא מסרב לפרט, ב"אודישנים" למציאת רעיה חדשה (הוא חי בנפרד מאשתו הנוכחית).
הסאן מצטט את אלנה קיפר, שהיתה אחראית על המילים של שירי הצמד ומאהבתו של שאפובאלוב, שאומרת האיש שכב עם הצעירה שבצמד, יוליה וולקובה, כשהיתה בת 14 (היא בת 17 היום), מה שמותר לפי החוק ברוסיה. השניים מכחישים.
| |
קולקציית החורף של וול סטריט
מה זה העניין הזה של הקשר בין אופנה ו-וול סטריט? לפני כמה ימים דיווחו סוכנויות הידיעות על "תיאוריית קו המכפלת" משנות העשרים, לפיה המניות עולות כשחצאיות קצרות בן באופנה, ויורדות כשהארוכות באופנה.
עכשיו אני קורא בביזנסוויק שברחוב הקפיטליסטי היה נהוג הביטוי "קנו כובעי קש בחורף". בזמנים בהם חליפת עסקים כללה כובע, נלבשו כובעי הקש בקיץ, כשהכובעים הרגילים היו חמים מדי. לפי חוקי ההיצע והביקוש, מחיר כובעי הקש ירד בעונת החורף, ולכן השתלם לקנותם אז. הביטוי שימש גם כפשוטו, וגם מטאפורה למצב שוק המניות: קנה כשהשוק חורפי, כלומר ביקושים נמוכים ויותר מוכרים מקונים.
מישהו מכיר עוד תאוריות מעניינות שמקשרות בין אופנה ושוק ההון? אשמח לשמוע.
והמלצה: "The Street", סדרה המשודרת ב-yes (יס פלוס, אם אינני טועה), בהפקת דארן סטאר ("סקס והעיר"). מדובר בסוג של ספין-אוף של "סקס והעיר" למגזר חדש: אם עד עכשיו עסקה "סקס" ברווקות ניו-יורקיות מצליחניות בעלות מקצועות חופשיים שמזדיינות על כל צעד ושעל, עכשיו מדובר בחבורת ברוקרים ניו-יורקיים מצליחנים שמזדיינים על כל צעד ושעל.
ג'ניפר קונלי לבדה שווה את הצפיה, וגם בלעדיה מדובר בסדרה מוצלחת ביותר (אם כי מיזנטרופית משהו; בעיניי זה רק מוסיף לה. יש שפחות יאהבו את זה).
| |
144 שלום, ולהתראות?
מישהו סיפר לבזק על הבלוג של 144, ולשכת הדוברות פנתה אליה בתגובה לפוסט:
"נהננו מהיוזמה שנקטת לספר את חוויותייך מהמוקד ולקרוא את חוייותייך.נשמח אם תצרי קשר עם לשכת דובר בזק או למייל הרשום כדי שנוכל לשוחח", כתבה דבורה מלשכת הדובר (בהמשך מסתבר שזו מנהלת מחלקת הדוברות, דבורה שגיא).
144 ענתה לה:
"שלום דבורה
קראתי את התגובה שלך לבלוג שלי, על מה רציתם לדבר איתי?
אני לא מעונינת לחשוף את זהותי כך שלא נראה לי שאני ממש אדבר איתך אבל להתכתב באימייל זה אפשרי?
מה דעתך על הבלוג?
איך הגעת אל הבלוג שלי?
מחכה לתשובה".
דבורה העבירה את האימייל של 144 אל הדובר, יותם יקיר, וזה לא התעצל, והשיב לה בעצמו:
"היי, שמי יותם - דובר בזק. מה קרה ולמה החשאיות? בסך הכל קראנו ונהנינו. חברה חיצונית שזו התמחותה מפנה את תשומת ליבנו לדברים עלינו באינטרנט. חשבנו לנצל החומר וכישרון הכתיבה לטובת, נניח, עיתון בזק. או אפילו יחסי ציבור לחברה למרות שאין לי כיוון מוגדר או רעיון ספציפי. בכל מקרה, נשמח אם תחזירי טלפון כדי שנשמע קצת יותר על האתר, התגובות שקיבלת וכד'. הרעיון לכתוב 'יומן' על 144 חמוד נורא. נשוחח , אולי ניפגש. בלי לחץ. מי שלא רוצה להיחשף - לא ייחשף. חבל, אבל זו זכותך [כאן צורפו מספרי טלפון להתקשרות – על"א] יותם".
144 פרסמה את האימייל באתר, ויקיר לא ממש אהב את זה. הוא שלח לה אימייל נוסף:
"אלמונית יקרה -
ראיתי שהכנסת אותי לאתר שלך. טוב לפחות שלא פרסמת את מספרי הטלפון שלי, לטובת אלפי קוראייך שאולי רוצים גם כן לתקשר עם דובר בזק.
מה יהיה? נמשיך לדבר וירטואלית?
"אתם מחייגים ל 144 . אז למה לעזאזל אתם חושבים שאתם מדברים עם המשטרה?" . מי כתב את זה? אולי תאמצי את הרעיון? ממה בעצם את חוששת? את לא עושה שום דבר שלא בסדר...
בכל מקרה, דרישת שלום ותמשיכי לכתוב סיפורים נחמדים.
בידידות, יותם".
האם מדובר בהתלהבות כנה של דובר בזק מהמדיום החדש והאפשרויות הגלומות בו עבור החברה, או בתרגיל שנועד לגרום ל-144 לחשוף את עצמה, ואז להעמיד אותה בפני אולטימטום: "או שאת סוגרת את הבלוג, או שאת הולכת הביתה"?
"הם בלחץ - אל תשתפי איתם פעולה לפני שאת מתייעצת איתנו", כתב א'. "יש סיכוי טוב שמה שאת עושה זו עילה לפיטורין ללא פיצויים. קחי בחשבון". גם בן בנות חושב כך: "כדאי בכל זאת להיזהר אם את רוצה לשמור על מקום העבודה. לא הייתי יוצר שום קשר עם החברה מבזק אא"כ יש לך חוו"ד מעורך דין שמתמחה בעבודה שגילוי החומר אינו מהוה עילה לפיטורין. יש דרכים להגן על עצמך". 144 מרגיעה: "זה בסדר, זאת לא עבודת חיי..."
שי גם חושב שיפטרו את 144, אבל רואה בזה דבר חיובי: "עצה שלי: תיחשפי. יפטרו אותך. יכתבו עלייך בעיתון. תופיעי בתוכנית של רפי רשף. אייטם בסוף חדשות ערוץ 2. סלבריטי. חוזה פרסום. וכן הלאה". ו-144 סוגרת עניין: "בשלב זה בכל אופן לא נראה לי שאני אתקשר אליו..."
ואני? אני מקווה ש-144 תישאר ותמשיך להעשיר את הבלוגיה. ההמלצה שלי – לא להיחשף, לפחות בשלב זה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
