ימים כאלה שהם עצובים בלי שום סיבה. שפתאום נראה לי שהעולם הולך להתמוטט והכל נוראי, ואז אני עוצרת שנייה ושואלת את עצמי למה אני מרגישה ככה, ואין לי תשובה.
זה ימים כאלה שאני ממש ממש עצובה, בוכה הרבה, ואם שואלים אותי מה קרה אני פשוט לא מסוגלת לענות. לא כי אני לא רוצה, אני פשוט לא יודעת.
וזה קורה לי יותר מדי בזמן האחרון. ההרגשה המגעילה הזאת של משהו מממש רע אבל אני לא יודעת מה. אולי הם צודקים, אולי אני באמת רוצה לסבול דווקא אז אני מחפשת לי סיבות. אני לא עושה את זה דווקא, באמת שלא! זה לא צומי או משו בסגנון.... אני פשוט.... לא יודעת אני חושבת שאין תיאום בין מה שאני חושבת למה שאני אומרת... אני מוצאת את עצמי חושבת ואומרת מילים לא שלי. זה לא המחשבות שלי בכלל. ואני ממש ממש מתנצלת בפני כל האנשים שחטפו אוסף זיוני שכל חסרי כל משמעות ממני היום. כשאני במצב רוח הזה, כל מיני מחשבות מאווווד מודחקות וטיפשיות יכולות לצוץ. וזה יכול לפגוע באנשים, ובעיקר= זה לא באמת מה שאני חושבת. זה הדיכאון מדבר מתוכי. דיכאון חסר כל משמעות. יש לי את כל מה שאי פעם רציתי, ועדיין תמיד חסר לי. חתיכת אופי דפוק.
אולי זה ישתפר אחרי שנהיה באילת. אולי זה רק השבוע המסכן הזה, אולי זה בגלל שפתאום יאתי מהמסגרת של המש"צים.... אולי לנסוע לסופשבוע בפתח תקווה יוציא אותי מזה... אני מקווה... :)
היי! אני חושבת שזה הפוסט הרציני הראשון בבלוג הזה! מזל טוב לי! אני רק מבקשת באמת, תגובות! הפעם זה חשוב מתמיד! זה באמת יעזור לי לדעת מה אתם חושבים....
רגע אני לא יכולה להשאיר את זה במצב כל כך קשה!!! אז נסיים באתנחתא קומית <שהיא גם מחווה לאיילת>-
למה הסנאי קפץ מקומה שלישית? מה אכפת לקיפוד במילא אבא שלו לא מעשן.... <קולות צוחק היסטרי ברקע!!! או שלא...>
טיסה נעימה איילת, אני אתגעגע!!!
-סוף הפוסט רשמית.-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
