טיפשות זו לא מילה, זאת דרך חיים!

התחשק לי לכתוב פוסט. סתם ככה. לא יודעת למה. ואין לו נושא. ואין שום סיבה הגיונית למה אני כותבת אותו. אני גם לא יודעת מה לכתוב בו אז בנתיים אני מושכת שורות.

אוקיי יש לי מה להגיד. אני פותחת פוסט מחאה.

כן.

על מה המחאה? לא יודעת... שנייה... בטוח יש לי על מה לעשות מחאה... זה מה שאני עושה כל החיים שלי... אוקיי אז אני הולכת לעשות מחאה על כדורי אקמול!

הם טיפשים! והם נתקעים בגרון! לקחתי שניים וזה לא עזר בגרוש! אז עכשיו עדיין כואב לי הראש, וגם הגרון. יופי.

אז מחאה עליהם.

ונעבור לפינת פרידה-

דנאל, מושא ההערצה שלי, המשצ"ית האולטימטיבית, והבנאדם היחיד שאני יכולה לשלוח לו אלפי כרוכיות מקפצות <@@@@@@@> נוסעת לה ל-3 שבועות. שבוע אחד מחנה נידח במצפה רמון אני מאמינה ושבועיים בארצות הברית. אז עם מי אני אסגוד לפסיפלורה עכשיו? ועם אני אכין מאפינס קפוצ'ינו? כלומר, על מי אני אסתכל עושה מאפינס קפוצ'ינו בזמן שאני מביאה מדי פעם מצרכים לא נכונים?... הו כמה קשה הפרידה... טוב נו לפחות המכתב טיסה היה שווה :)

ולפינת לא-פרידה <נו אני לא יודעת איזה מילה היא ההיפך מפרידה..>-

איילת חוזרת! יאאאאאאאאא! סוף סוף!

אני התגעגעתי.

עכשיו יהיה גם איילת וגם חסידה בארץ. יייפייייי :)

אבל מצד שני, עכשיו מי לא יהיה? ילי. מה שמביא אותנו ל:

פינת פרידה 2-

ילי, האדם ששמר על שפיותי במשך מספר לא מבוטל של פעמים, כוסית עולם והבנאדם שהביא לעולם את "בוא נכשכש בקומקום!" הולכת לה לארה"ב הברית גם היא בעוד שבוע.

ואני שואלת-

למה??? למה? למה ארה"ב הטיפשה הזאת לוקחת את כולם? אין לה מספיק אנשים לבד? ישראל זה טוב. להישאר בישראל זה כיף. שום קשר לחוסר תקציב שמכריח אותי לעשות זאת.

אז גם מחאה על ארה"ב. 

וזהו.

פוסט חולה נפש במקצת. אני מצטערת. היה לי דחף מוזר לכתוב משו.

תגובות יתקבלו בברכה. תגובות שהן לא-"נתליה את סתומה" יתקבלו עוד יותר בברכה.