אז כמו שקרה גם בעבר, גם היום נגררתי לכתיבת פוסט מטומטם וחסר פואנטה. והאמת שזה הגיוני, היות וגם אני מטומטמת חסרת פואנטה. אז סבבה. אני תואמת לפוסט. כמו כלבים שדומים לבעלים שלהם. יופי.
בכל מקרה, אין לי ממש נושא לפוסט. למען האמת, אני מנסה לחשוב על נושא ברגעים אלו ממש.
ממממ... פוסט פוסט פוסט.... טוב אין לי מושג. שנייה אני חושבת. לא. שום רעיון.
..
...
....
נופ. גם עכשיו אין.
....
...
..
אהה הנה יש לי עכשיו! יש מלפפון חמוץ בבית! יאאאא! הטבעתי את יגוני במלפפון חמוץ עוד פעם. טוב נו לפחות זה לא כזה משמין כמו גלידה.
האמת שעכשיו הייתה אמורה להיות פה פסקה שלמה עליו, ועל איך שהוא מתנהג עליי. וזאת פסקה ארוכה ארוכה. ויכול להיות שהיא נכונה, לפחות בחלקה. ויכול להיות גם שלא. יש לי תכונה כזאת, לראות את הכל בשחור או לבן. יום אחד אני בשמיים, רק מחייכת, הכי מאושרת בעולם, בטוחה שכולם מתים עליי, ויום אחרי זה אני רוצה לקבור את עצמי איפשהו מתחת לאדמה... למה יש לי את הקיצוניות הזאת? למה אני לא יכולה להבין שיש גם גוונים של אפור בחיים? למה אני לא יכולה לזרום עם הדברים ולא לחשוב על כל דבר 500 פעם?? ולחשוב...ולשקול... ולהסיק מסקנות... מסקנות מפגרות... לא נכונות... שמדכאות אותי עוד יותר... אוף.
טוב בלה. אני סתומה. יצא לי פוסט מפגר. אני מצטערת. מבטיחה להשתפר לפעם הבאה. או יותר טוב, לנסות להשתפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
