לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"Experience is what you get while looking for something else". Federico Fellini

כינוי:  אופטימיוז (זהר)

בן: 46

Skype:  zohar.ma 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2005

הלהבה בפנים בוערת


הלהבה בפנים בוערת. שקטה. לוחשת. אבל שם. מדגדגת. מחממת מבפנים. גורמת לי לחלום דברים. בלעדיה אני כלום. משהו פורץ החוצה. משהו יוצא. לא. זה רק נדמה.
תמיד נדמה שמשהו חסר. כאילו כל זה, זה בעצם סתם.
מה זה המשהו החסר הזה?
זה לא עוד סוודר. זה גם לא ספר.
זה לא משחק מחשב שאני ממש רוצה. או טלפון סלולרי חדש.
זה לא נעליים ולא חליפה.
זה לא תסרוקת ולא עניבה.
זה משהו אחר. עמוק בפנים זה מדגדג.
אני לא יודע למה זה קורה, או מה יש בחוץ או בפנים.
אבל אני מרגיש שיש משהו אחר.

מועקה בתוך הלב. על הלב. בחזה.
מועקה שלא עוזבת. שקיימת כבר שנים.
כבר הייתי אמור להתרגל. לחיות עם זה.
אבל זה הולך וחוזר. כמו כאב שיניים.
איננו. הכל שקט ופתאום… רעידת אדמה.
ציקלון מטורף של כאבים. של הרגשות. של פחדים.
המשהו החסר חוזר.
ההרגשה הזאת, של חוסר ודאות.
של אי ידיעה מה עומד לבוא. מה אמור להגיע.
רק הידיעה שזה לא זה. זה לא באמת.
החיים האלה הם לא מה שהם היו אמורים להיות.




כמה כואב זה לדעת או להרגיש שכל החיים האלה הם טעות אחת גדולה?
בין אם זה החיים בכלל על פני כדור הארץ או החיים הספציפיים שלי.
אני יודע בוודאות שאצלי, לולא דברים מסוימים (שרובנו לא היו רוצים שיקרו) לא היו קורים, החיים שלי בכלל לא היו מתחילים. זה מדכא אותי לחשוב, שלמרות כל האופטימיות שלי, אם הכל היה יפה, ורוד, נחמד ואופטימי – אני לא הייתי פה.

אני לא הייתי טעות. הייתי מתוכנן. אבל כל מה שהוביל למקריות של המפגש של אמא שלי ואבא שלי הוא סדרה של טעויות.
אז טעות גוררת טעות שגוררת טעות ואופס – אופטימיוז נולד.
ועכשיו… אם אני נולדתי מסדרה של טעויות, אולי כל החיים שלי, וכל מה שאני בחרתי בחיי, הוא גם סדרה של טעויות??
איך אפשר לדעת שהקו של החיים וההחלטות שנבחרו בחיים הוא הקו שאותו הייתי אמור לחיות? אמנם הבודהיזם אומר שלא משנה מה קורה צריך לחיות ולשמוח. "אלה הם חיינו". אני כאן ומה שקרה - קרה ומה שקורה - קורה… ומה שיקרה – יקרה… לבסוף.

ובכל זאת… ההרגשה הזאת לא עוזבת. משהו פה לא בסדר ואני לא יודע להפנות את המבט שלי למה.
זה פשוט בפנים. מדגדג. מחמם…
הלהבה שלעולם לא נכבית.
היא בוערת. אי שם בפנים.






ולכל מי שעדין קורא אותי ושלא איכפת לה ולו על הפסימיות הנפלאה הזאת שתוקפת אותי לפרקים שתהיה שנה נהדרת ועם המון מוטיבציה לקיים את הדברים שתמיד חלמתם לעשות :-)











נכתב על ידי אופטימיוז (זהר) , 1/1/2005 22:31   בקטגוריות יותר על עצמי&catdesc= פחות על העולם  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



21,409
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , האופטימיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופטימיוז (זהר) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופטימיוז (זהר) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)