כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
גיוון או מחשבות דפוקות כשחוזרים הביתה אחרי כמה משקאות ומוסיקה טובה
חזרתי הרגע ממסיבה קטנה בבית של חברים. לא משהו מיוחד: יומולדת לקולגה, כמה אנשים, ג'ויינטים, פחיות בירה, ערימות של דיסקים על השטיח ולבסוף גם גיטרה עם הרבה שירים בשוודית.
ולמה שוודית? כי בבית גרים ארבעה שוודים, הבחורה עם היומולדת שוודית ותוסיפו לזה עוד כמה אורחים שהגיעו לכמה ימים משוודיה.
אבל היו כמה אנשים שלא היו שוודים. חוץ ממני היה חבר שלי טוב שבמקור ממינכן, עוד בחור אוסטרלי, שנים-שלושה אנגלים, שתי אמריקאיות ושתי יפניות, ואולי עוד כמה שפיספסתי את ארץ המקור שלהם.
אבל זה הדבר שהכי יפה והכי שווה כאן בלונדון. אין פה כמעט אנגלים.
באוטובוס שומעים עירבוב מטורף של שפות שמשתווה אולי לקפיטריה בבניין האו"ם בניו יורק.
הרבה פעמים שאלו אותי למה לא הלכתי ללמוד בבצלאל, או בבית ספר ויז'ואלי אחר בארץ, והיו לי הרבה סיבות, אבל אחרי כל התירוצים, אני חושב שהסיבה הגלובאלית היא הסיבה העיקרית. בבית ספר, אמנם שומעים בעיקר אנגלית, אבל מגוון הפרצופים, התרבויות, הסגנונות והמבטאים מעשיר את העין ואת האוזן. עיקר הלימוד שלי נובע מכך שאני רואה כל כך הרבה דברים שונים באותו מקום,כל כך הרבה דיעות ותוצאות.
אני בטוח שזה לא רק בלונדון, או בניו יורק, או בפריז. זה קורה בהרבה מקומות.העולם נהיה קטן ואנשים עוברים ממקום למקום. בין אם בזמן האחרון או בדורות הקודמים.
בארץ לעומת זאת - זה אחרת. אמנם זה אולי משתנה שוב, אבל לפני שעזבתי, לא ראיתי אף תייר בארץ, ואם כבר מישהו בא לארץ, אז הוא יהודי-ישראלי שהגיע מאמריקה לכמה שנים.
בארץ מגוון התרבויות הוא גם מאוד עשיר, אני בטוח שלפני שלושים שנה זה היה מיוחד מאוד. אבל זה כבר לא קורה בדורות שלנו. היום, כמעט כולנו דור שני-שלישי, כולנו צברים. הגיוון שבינינו נשאר בתרבות הפנימית, ולא כל כך בין אדם לאדם, במיוחד לא למי שמגיע מחו"ל. זה לא אומר שאנחנו אותו דבר, אבל זה בכל זאת, בצורה מסויימת עוצר אותנו. חוסר הכנסת האורחים שלנו לאנשים שהם לא יהודים, שהם לא "קשורים" ספציפית למדינת ישראל רק פוגע בנו. שלשום פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא רצה לחיות בארץ, הוא פשוט אוהב את הארץ, אבל לא נתנו לו כי הוא לא יהודי, הוא נשאר יותר מחצי השנה שניתנה לו, ואז מצאו אותו וזרקו אותו מהארץ. עכשיו הוא לא יכול לחזור כעשר שנים.
חוץ מזה, לבצלאל, שנחשב לבית ספר איכותי, אין הרבה מה להציע מבחינת המגוון האוכלוסייתי שבו. מה שיש להם זה אולי מורים טובים, וכנראה תלמידים יצירתיים, אבל כמעט כולם דוברי עברית בתור שפת אם (ולא נראה שאפשר לראות שם הרבה ערבית). זה לא הכי מרחיב אופקים...
לעומת זאת, אתמול ישבתי בארוחת ערב עם כמה ישראלים.כל אחד מאיתנו נראה שונה לגמרי. אחת עם הורים ממרוקו, שנים עם סבים מפולין, עוד אחת צברית, ואני...
היום, כשהסתכלתי על השוודים, מצאתי דמיון משונה בין האנשים האלה שאין להם בכלל קשרי משפחה (לפחות לא מהסוג הפורמלי).
סתם, בלי סיבה, מחשבה שעלתה לי בראש.
לעוד פרטים על מגוון האוכלסיות בלונדון - גיליון מיוחד באתר של הגארדיין (בעיקר המפות).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
