קודם כל תודה לכל המגיבים. קבלת פנים נפלאה. לא ציפיתי שתהיה כזאת היענות.

זה ממש כמו משפחה פה.....

כל היום חשבתי על הבלוג ועל מה אני אכתוב. אני מתאר לעצמי שככה זה מתחיל. בהתחלה כותבים המון, ממלאים דפים בכל מיני הגיגים וסיפורים ואז לאט לאט מפחיתים, מורידים פרופיל ונעלמים. מקווה שהפעם זה לא יהיה ככה, התמדה זה לא הקטע החזק שלי. אבל זה משהו שאני רוצה לפתח.

משהו מוזר עבר עלי היום, מין כאב ראש קטנטן שמדגדג אותי כבר מהבוקר. זה בטח התחיל מהחלומות המוזרים שהיו לי בלילה. אני לא זוכר מה היה שם בדיוק, אבל אני בטוח שזה קשור לבובת חלון הראווה שעדין עומדת אצלי בחדר. אני זוכר משהו על בחורה שיצאתי איתה לא מזמן, איזה ארוחת ערב עם ההורים שלה. משהו שקשור לערב פסח הקרוב (היא יהודיה). זה היה ממש מוזר, במיוחד שאני אמור לחגוג את ערב פסח בארץ הפעם. כבר שנתיים או שלוש שלא חגגתי אותו בארץ. והנה זה מגיע, וגם בטעות.

אח שלי מתחתן. וזה באמת סיבה נהדרת לבוא לארץ, במיוחד באביב. תכננתי לבוא לשבוע-שבועיים, ככה מהיר כזה, ואת רוב החופשה לעבוד פה באיזה משהו קטן שלא דורש הרבה מחשבה. אבל אז חשבתי... אם כבר, למה לא להקדים את זה ולהיות ביומולדת שלי ובפסח בארץ?

בסוף לא מצאתי שום כרטיס אחר שהתאים לי כספית חוץ מאחד עם עצירה באיסטנבול שכולל את כל התאריכים החשובים בחודש שיבוא. האקסטרא שקיבלתי ואפילו לא ידעתי היא החינה, שתהיה ביום שאני נוחת.

לא סיפרו לי על זה קודם כי לא רצו לבאס אותי. והנה במקרה, אני מגיע להיות שותף גם בזה.

מזג האוויר היה מוזר היום, למרות שאפשר להגיד את זה כל יום על מזג האוויר הלונדוני.

זה התחיל בזה שהשמש העירה אותי בבוקר. עכשיו זה התקופה שהקרניים נוחתות בדיוק על המיטה שלי ב-9 בבוקר. זה היה כל כך נעים וחם. אוף, כמה שאני צריך שמש!!! ולא רק מבעד לחלון סגור וחימום פועל.

עד שיצאתי מהבית עברו כבר כמה שעות (הכיתה שלי אחה"צ השבוע), היה חמים משהו (לא להתבלבל - עדיין צריך מעיל וכו') אבל עם טקסטורה של שרב ישראלי - מין אפור צהבהב עם עננים כבדים...

בקולג' סוף סוף נתנו למוח שלי קצת לעבוד. כל שבועיים יש לנו מגמה אחרת, בכיתה אחרת ועם מורים אחרים. ככה אנחנו בודקים את כל האפשרויות שיש לעיצוב גרפי להציע לנו, ובשנתיים הבאות אנחנו מתמחים בנושא שמתאים לנו. עכשיו אני בשיעורי "קונטקסט", שאמורים לגרום לנו לבדוק מה אנחנו עושים, למה אנחנו מעצבים ומה היחסים שלנו לעיצוב בכללי. עד עכשיו הרגשתי כאילו הפרוייקטים היו סתמיים, בלי שום מטרה חוץ מאשר כמה זה מעוצב ואופנתי.

נמאס לי כבר מעניין האופנתי. רוצים שנשבור חוקים אבל שנעשה זאת בתנאים מוגדרים. כאילו שיש כזה דבר יופי מוחלט. אין כזה דבר ובשנה הבאה זה יהיה משהו אחר לגמרי, כמו שבשנה שעברה זה היה אחרת. אבל הבעיה היא שזה לא בדיוק נכון...

כבר אין שום דבר חדש. חדש היום זה רטרו - לקחת משהו מלפני עשרים שנה ולעצב אותו בצורה קצת יותר סטייליסטית. לעשות עליו רמונד קטן, לשפץ אותו, למחזר. ככה, בקיצור נמרץ, הפכו את שנות ה-70 מרעיון של פריצת גבולות ואינדיבידואליזם לקונפורמיזם במסווה של אינדיביזואליזם (הרעיון מאחורי דיזל זה תגית אחת למספר בלתי מוגבל של סגנונות), עכשיו אנחנו מרגישים מיוחדים, בלי לדעת שזה מתוכנן. עכשיו הופכים את שנות ה-80 ממשהו מחריד שרצינו לשכוח (ואני מגזים פה - יש כמה דברים טובים, כמו דפש מוד, ווקמן, קלבין & הובס ובטח עוד כמה) למשהו נחשק ומגניב. ואז, כשיגמר לאנשים מהפאזה הנוכחית, בטח ינקו את שנות התשעים מכל הגיאנק וימכרו לנו את זה מחדש באריזה יפה יותר.

במוסיקה זה אותו דבר.... תרבות ההיפ הופ והרמיקס. הכל זה רמיקס של רמיקס של רמיקס. קצת יותר חדיש, קצת יותר משוכלל, אבל בעקרון - אותו דבר. שום דבר חדש.

איך אני יוצא מזה לעזאזל?????? אין לי מושג.

בקיצור, צריך לעשות כאן איזה שינוי. לעודד יצירתיות פנימית ואמיתית. להפסיק את הסחר בעבר. אה, יש משהו שכן צריך לקחת מהעבר - להחזיר קצת יצר של מהפכנות (ולא בצורת חולצה של צ'ה או שיער ארוך), יצר אמיתי, מבפנים. רצון לזעזע, ולא בשביל למכור, אלא בשביל לשנות.