כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
קטע קצר של נוסטלגיה עמוקה
פתאום אני מחזיר למיני-דיסק ולאוזן (השתים שלי, לא השלישית) את כל הדיסקים שהוקלטו לפני שנים, נשמעו יותר מדי וששמנו במערכת במסיבות אפטר ביתיות כשחזרנו ממסיבות באלנבי 58 או בפאצ'ה. כולל את גלובל אנדרגראונד #007 האגדי של פול אוקנפולד, #013 של סשה ו- #016 של דייב סימן, כל מיני אלבומים של BT ו-Deep Dish באיביזה. לא יודע מה קרה לי. זה לא שאני שומע את הסגנון הזה יותר...זה לא שאני מנפח את עצמי במים במיניסטרי אוף סאונד בכל שבת. זה פשוט מעלה בי זכרונות.
הרבה דברים השתנו: גדלנו. נסענו לטייל בעולם. התרחקנו. התיישבנו במקומות שונים בגלובוס, ובכלל - גילינו מה זה גלובל.
היינו חבורה גדולה בזמנו. חבורה של תל אביבים (מהמרכז, מרמת אביב, מתכנית ל', מיפו-בת-ים, מרמת-גן-גבעתיים, אבל הכל זה תל אביב בשבילי, מותר לי - אני מהמרכז). הכרנו בבי"ס, הכרנו במסיבות בפינגווין (עם תודות ל-wikiwiki על ההבחנה), בזמן אמיתי, בוירוס, ברוקסן, בשישי בצהריים בשנקין.
חיים מיום ליום. הולכים לים אחרי הבי"ס / הצבא / העבודה, תלוי באיזה שלב (תלוי באיזה עונה), אח"כ חוזרים הביתה, שומעים מוסיקה, ישנים קצת, ויוצאים לפאב, למסיבה או עושים ישיבה. ככה כל סוף-שבוע, ככה כל יום.
נוסעים לירושלים. האומן התחיל להביא את התל אביבים לשם. פעם ראשונה שלי בירושלים ולא בשביל בר-מצוה של איזה בן דוד רחוק. אפטר פורים, אפטר ראש השנה.
איזה דרך מצויינת לעבור את הצבא.
כבר לא זוכר הרבה. רק פה ושם איזה משהו קטן עולה, איזה זכרון, הטראק מעורר, פנים של מישהי, חושך, אורות צבעוניים. זה כמו בסרט, הכל בהילוך איטי.
כבר לא רואה אותם, רק פעם בשנה. וגם אז זה בטעות. פתאום נפגשים בשסק ובמישמיש, ב-TLV, בים.
יש ארבעה-חמישה חברים שהם באמת העמוד שדרה שלי. אבל זה לא קל: אחד בתל-אביב, אחד בניו-יורק, אחד בפריז ואני בלונדון. מה תגידו על זה? גלובל או לא גלובל??? עכשיו אחד אחר, שהיה מאוד קרוב פעם, עבר לאוסטרליה.
אז עוברים בניו יורק בסוף הטיול, נשארים במקום שבועים, חודשיים. נוסעים לפריז בחג המולד, שוהים שבוע, ולא רואים אחד את השני שנה (אבל לפחות הייתי הבסט-מן בחתונה), נוסעים לארץ בקיץ, שוהים שבועיים שלושה, אין זמן לראות את אמא, כי כל פעם מישהו אחר בא להגיד שלום, לקחת אותי לדרינק או סתם לשבת על הים ולראות תחתים בחוטיני. אבל זה מה שיש, בשביל זה אנחנו חיים, בשביל חופשה מזדמנת כל כמה חודשים.
ועד אז נמשיך לשמוע סשה במיני-דיסק כדי להזכיר לנו מה היה פעם, כמה זה היה יותר קל. ואיך אנחנו כבר לא אותו דבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
