"Experience is what you get while looking for something else". Federico Fellini |
כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
למה אני בכלל כותב בלוג?
מוצא את עצמי, שעות, יושב מול המחשב, שם איזה קובץ משפטים בתגובות של אתר מזדמן.
חושב האם לעשות על זה פוסט ואז שוכח.
ממשיך הלאה רואה כל מיני בלוגים אחרים. מציץ לעולם לא לי, לחלומות של אחרים. כל כמה דקות בודק, האם קיבלתי דואר חדש? איזה תגובה ממישהו?
לא. לא קיבלתי כלום. ממשיך לשוטט, לבדוק. חוזר לבלוג שלי. לראות, לקרוא, אולי נפלה איזה טעות שצריך לתקן? אולי התמונה שוב לא עולה? אולי מישהו שם תגובה חדשה בפוסט האחרון והמחשב של יריב שכח לשלוח?
זה מצחיק עניין התגובות. לא חשבתי שאני אצטרך אותן. חשבתי שאני אכתוב בלוג כי בא לי, כי אני אוהב לכתוב. כי גם ככה אני ממלא מחברות בשטויות.
אבל התגובות הראשונות בלבלו אותי. פתאום אנשים נכנסים. שתי דקות אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון. כותבים לי משהו. אומרים שזה מעניין. אומרים לי שהם ישארו.
איזה כיף. מלה נכנסה והשאירה לי משהו. אני מרגיש שהיא הספונסרית שלי. מחזיקה אותי כאן עם התגובות שלה. בלעדיה בטח הייתי מזמן נוטש, אפילו שאני כאן שבוע.... אולי פחות. אבל כמו שאמרתי בכניסה הראשונה, קשה לי עם התמדות. אני צריך משהו שיחזיק אותי.
אני מוצא את עניין התגובות (או את חוסרן) דוחף אותי, גורם לי לנסות ולשפר את יכולת הכתיבה שלי. להפוך את זה ליותר מעניין. גם אני רוצה 1,000,000 כניסות. גם אני רוצה להופיע ברשימה הבלוגים שעשו עניין החודש.
מה לעשות, יש לי אגוטריפ קטן על להפוך להיות גדול. תמיד היה לי. תמיד יהיה לי.
אז אני כותב בלוג. זה גורם לי הנאה כלשהי. פתאום אני מבין שאת כל ההברקות שרשמתי במחברות - רציתי שמישהו יראה, רציתי שמישהו יבוא ויקרא אותן איזה יום אחד. תמיד חלמתי שהבן שלי (שיגיע ביום מן הימים) ימצא את המחברות שלי ויסדר אותן, אבל יודע גם שלא יהיה לו כח. ולמה שיהיה לו? יהיה לו דברים אחרים על הראש. הרבה יותר מעניינים מאבא מזדקן עם מחברות נרקבות (פי, מחברות, עטים, מי בכלל חשב שהיה דבר כזה פעם?).
עכשיו אני לא צריך את זה. שהבן שלי ילך לעשות לעצמו פן בשיער. עכשיו יש לי בלוג.
זה מסתדר פה לפי תאריכים, בתוך ארקיבים של חודשים. נותן לי מקום מסודר לרשום, במקום כל הפסקאות שאני מוסיף מהצד השני של הסקצ' בוק. זה נותן לי להראות, ולפעמים אפילו, לקבל איזה פידבק.
רציתי להוסיף עוד משהו אבל שכחתי.
נזכרתי!
הפוסט הזה הוא כהשראה מקריאה בבלוג של נוי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
