כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
 קרוליין
הבטחתי שאני אכתוב על קרוליין, שותפתי היפיפה לדירה, אז הנה אני כותב.
קרוליין היא אנגליה בלונדינית, יפה כמו ברבי, עם רצון גדול להצליח. היא באה מכפר קטן ופרברי לא רחוק מלונדון (מה זה לא רחוק? בטח שעה, שעה וחצי נסיעה).
היא רק עכשיו התחילה לעזור לנו בבית, אחרי כמה שטיפות שתום ואני עשינו לה. עד עכשיו הרגשתי כאילו אני משרת בבית מלון.
היא היתה מגיעה מהעבודה, עושה בלגאן, ויוצאת בחזרה, לישון אצל החבר שלה. אנחנו נאלצנו להשאר עם הכל: הפירורים במטבח, הכלים בכיור, האמבטיה, השרותים...
זה לא שאני כזה בן אדם מסודר (להיפך, החדר שלי נראה כמו אחרי הפצצה גרעינית, או לפחות של צה"ל), אבל צריך שתהיה רמה מינימלית כלשהי, לפחות באיזורים המשותפים.
לאט לאט היא לומדת. במיוחד אחרי שהכרחנו אותה לנקות את המיקרוגל ואת המקרר לפחות. את המקרר היא ניקתה, לא שמתי לב להבדל אבל לא נורא. אבל לקח שבועיים עד שהיא ניקתה את המיקרוגל. שזה כבר נורא מעצבן, כי א' - הוא נראה זוועה ו-ב' - היא משתמשת בו ב-90% מהפעמים שמישהו מאיתנו משתמש בו. תום ואני מבשלים, אנחנו לא אוכלים ארוחות מוכנות. פעם ב... אני מחמם את מה שנשאר מהארוחה של אתמול, אז לפחות שיהיה נעים בפעם הזאת.
ביום ראשון קרוליין באה אלי לחדר. היא יוצאת לפאב לפגוש חברים שהיא לא רואה הרבה, היא אמרה. היא רק ראתה אותם בשבוע שעבר. הפאב נמצא במרחק חצי שעה הליכה והיא לא יודעת מה לעשות. היא רוצה ללבוש נעליים מסויימות, נעליים שנראות כמו כפכפים, אדומות ועם ריקמה עליהן.
"אני לא יכולה ללכת איתם" היא אמרה "אבל אני ממש רוצה".
טוב, יש לה הרבה ללכת וגם נראה לי שירד גשם.
אני שם את כובע איש התיקונים על הראש (ותודה לד"ר גריי), ואומר לה "אז תלכי עם טריינרס" (נעלי הליכה). אני גם חושב שזה יפה, וגם, ובעיקר, חושב על הפרקטיקה.
"אבל אני רוצה להראות זוהרת!!!" ובשפה המקורית "But I want to look glamorous!!!”
"טריינרס זה בסדר, זה נראה טוב ואת נראית זוהרת"
"לא, אתה לא רואה את הבגדים שיש לי מתחת לסוודר, עם טריינרס אי אפשר להיות זוהרת",
"אז תלכי עם הכפכפים".
"נראה לי שאני אשים את אלה בתיק ואלך עם הטריינרס ואז אחליף בפאב" היא הודיעה לעצמה.
"טוב" אמרתי, "נראה לי שאני צריך לעשות איתך שיחה על להיות זוהרת", הוספתי.
אז השיחה הלכה לכיוון נעליי עקב ולמה נשים הולכות איתן.
"כי זה עושה להן להרגיש טוב. הן עומדות גבוה, זקוף, זה נותן להן כוח," היא אמרה.
אמרתי לה את דעתי: רוב הנשים לא יודעות ללכת עם נעלי עקב. הן נראות כמו נאקות בחופשה, ואני לא מבין למה בכלל לטרוח וללבוש משהו לא נוח, לא פרקטי, כואב, שאי אפשר לעשות איתו כלום לעניין (לקפוץ על טרמפולינה, לעלות על מיטת מים, לרוץ לאוטובוס, ללכת ברחוב).
"נכון, חלק לא יודעות ללכת עם נעלי עקב, אבל אלה שיודעות נראות ממש טוב. זה מוסיף להן." היא אמרה.
אי אפשר להבין.
אני לעולם לא אבין.
לא את הרצון ללכת עם נעלי הכאב. לא את העובדה שכל כך הרבה נשים מערביות נועלות אותן על רגליהן. לא את העובדה שהן שוהות במרדפים מטורפים אחרי חנויות נעליים. ובכלל בגדים.
גם היא לא יכולה להבין...
את העובדה שאני לא מבין.
היום לקרוליין היה את יום החופש המלא הראשון מזה מספר שבועות, שהיא מבלה בבית. היא עובדת קשה, במספר עבודות ומנסה לחסוך כסף, חוצמזה היא בדרך כלל אצל החבר שלה.
אני ותום עבדנו על הפורטפוליו הדיגיטלי שהוא מנסה להכין.
קרוליין הציעה שנראה סרט ביחד, יותר מאוחר, בערב.
אני אמרתי בסדר, לא חשבתי שיהיו לי תכניות. תום אמר שהוא לא יכול, הוא הולך לגונג פו ולטאי צ'י. שנינו חזק בתוך זה עכשיו, אבל תום הולך כמעט כל יום ואני רק פעמיים בשבוע. חוצמזה, הוא הוסיף, אח שלו מגיע לעבוד על המחשב שלו, אז זה לא יהיה נוח לשבת אצלו בחדר.
"טוב", אמרה, ויצאה מהחדר.
אחרי מספר דקות היא חזרה "אני נוסעת להורים שלי, הם מכינים צלי העל האש היום וזה מה שאני הכי אוהבת".
תום ואני מסתכלים עליה בפנים משתאות "מה, ככה פתאום את נוסעת להורים?"
"כן, אני לא רגילה להשאר בבית. ניסיתי לעשות דברים, לצייר, להדביק, לקרוא, אבל אני כבר לא רגילה לשבת בחדר שלי בלי לעשות כלום".
היא לא יכולה לחיות בלי תשומת לב. חייבת להיות מרכז העניינים.
ברגע שלא יכולנו לתת לה את תשומת הלב הדרושה לה ביום החופש שלה, היא היתה חייבת ללכת, לקבל אותה במקום אחר.
לדעתי זה עצוב.
בשבילי קצת שקט, כשאני לבד בבית בלי השותפים, עושה רק טוב. לפעמים אני צריך את זה.
זה חבל שבעולם של היום, רוב האנשים, ובעיקר הצעירים (וגם אני הייתי ככה פעם), לא יכולים לחיות בלי שניה של שקט. חייבים לצאת, לעשות משהו, להיות חלק מהחברה, מהחבר'ה.
איפה השקט הפנימי? איפה הרצון להיות עם עצמך?
אולי זה קשה להקשיב לעצמך בלי לעשות ויפאסנה לפני כן. אבל אני חושב שזה אפשרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
