כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
בעקבות קריאה
בבלוג של סלקטורית ובמיוחד הפוסט הזה, החלטתי לחפור בעבר ולכתוב על אהבתי הנכזבת.
האהבה היתה מופנית לידידה הכי טובה שלי.
בהתחלה בכלל לא נמשכתי אליה. חשבתי שיש לנו משהו מיוחד, שכיף לנו להיות ביחד.
אבל זה השתנה. לאט לאט הקשר הפך להיות משהו אחר. התחלתי להמשך אליה ורק רציתי להיות בקרבתה. חשבתי שיכול להיות משהו ביננו. שהקשר שלנו הוא יותר מאשר ידידות. שהנגיעות, החיבוקים הם חלק ממשהו שיכול להיות רציני יותר, עמוק יותר.
היה לה חבר תקופה ארוכה. הוא היה צנחן, גדול מאיתנו בשנתיים. היא ואני היינו הולכים לסרטים, למועדונים. בסוף הערב אם הוא היה בבית, היא היתה הולכת אליו.
מעולם לא ראיתי אותו. הצחוק בין החברים שלי היה, שאני מתפקד כמו החבר, והוא מקבל את התענוג - הוא שוכב איתה.
הזמן עבר, ולי זה נהיה קשה יותר.
בשלב מסויים היא והחבר נפרדו. אז זה כבר היה בשבילי מעל ומעבר. זה היה מאוד קשה. היא הרבתה לדבר איתי על הנושא הזה... ואני - רק רציתי לקחת אותה, לנשק אותה, ולהציל אותה. רציתי לדבר איתה על זה ולא יכולתי. ניסיתי פה ושם אבל זה לא הובן...
לא חשבתי על שום דבר אחר.
בסופו של דבר נשברתי. הייתי חייב להוציא את זה החוצה. אני לעולם לא אשכח את הרגע: גשם שוטף אחרון, באמצע האביב. אנחנו בתוך המכונית שלי, על הטיילת שבחוף הילטון, מתחת לצוק של גן העצמאות. (הייתי בשוק כשראיתי את הסיטואציה בתוך המכונית ב-Chasing Amy של קווין סמית' - זה בדיוק היה אותו דבר. חוץ משבמקרה שלי היא לא ברחה מהאוטו...)
אמרתי לה את מה שאני חושב. את האהבה שלי, את המחשבות שלי. היא לא קיבלה את הדברים יפה. היא אמרה לי שאני בסרטים. שזה בראש שלי.
בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. או שאני הולך על זה או שאני עוזב את זה.
היא לא היתה בדעתי. היא לא רצתה להיות איתי. אני "ידיד". וזהו. אולי ידיד טוב וקרוב אבל עדין ידיד. וזה סטטוס שלרוב היא אפשר לעבור ממנו הלאה. זה כמו קסטה.
הצבתי אולטימטום. לצערי... גם לה. טעות. הייתי צריך להשאיר את זה רק לעצמי. בכל זאת, לא יכולתי להשאר איתה בקשר אם אנחנו לא נהיה ביחד. זה היה לי יותר מדי קשה.
ניתקתי את הקשר.
עוברים חודשיים.
אחד החברים היותר טובים שלי מזמין אותי לבית קפה.
'רציתי לספר לך משהו', הוא אומר לי כשאנחנו יושבים בשנקין 17.
'זה כבר כמה זמן שאני מתראה עם הידידה'.
אני בשוק. מנסה לשחק אותה קוּל. לא יודע מה להגיד. מקשיב לו ושותק.
אני עדין לא יודע מה להגיד וגם לא זוכר מה אמרתי. בטח מלמלתי כמה מילים טובות...
'אני מבין אותך', הוא אמר לי פעם, אחרי זה, 'אני מבין למה התאהבת בה. גם אני התאהבתי בה'.
זה נמשך ביניהם אולי חודש ואז זה נגמר. היא סיימה את זה.
עם החבר (להלן "המאנייק") לא דיברתי כמה זמן ואז חשבתי שאני אוהב אותו ושהוא חשוב לי יותר מדי מכדי לנתק איתו את הקשר. הרגשתי כך גם כלפיה, אבל לא הייתי מסוגל לכך.
הדבר הכואב ביותר בסיפור הזה בשבילי, היה ששני האנשים שהכי הייתי רוצה לדבר איתם על מקרה שכזה, היו האנשים שהשתתפו בו...
יצאתי קרח מכל הצדדים.
חזרתי לקשר עם המאנייק אבל זה מעולם לא חזר להיות אותו דבר. בינתיים הקשר איתו נותק כמעט לגמרי (הוא באוסטרליה עכשיו, אבל זה לא ממש קשור).
עברו עוד כמה חודשים. אני בכאבי...
היא ועוד חברה טובה שלי עמדו לנסוע לטיול במזרח. אני רק לפני שחרור. זה גם היה בסביבות היומולדת שלה. החלטתי לעשות צעד. לכבוד היום הולדת ולכבוד הנסיעה שלה, לעשות סולחה. לשכוח מהעניין ולסיים אותו יפה.
התקשרתי. דיברנו קצת. היתה שיחה טובה. זה היה בערך חצי שנה לאחר שהקשר נותק.
לא ראיתי אותה והיא נסעה לטייל.
במהלך הטיול התכתבנו. קיבלתי גם כמה מכתבים "אמיתיים"... חלקם גרמו לי להכנס לבלבלות נוספות. לחשוב שאולי בכל זאת יש שם משהו. במבט לאחור אני יודע שזה קשור להרגשה שיש שם. באחד המכתבים היא ישבה על החוף בתאילנד, עם ג'ויינט, אחרי לילה של MDMA או לא יודע מה... אז לא ידעתי את זה.
עברה לה השנה לאיטה, והנה הגיע הקיץ. הגיע גם התור שלי לנסוע למזרח. במקרה... ואולי בעצם לא... זה היה החודש האחרון של הידידה, לפני החזרה שלה לארץ. אחרי תיאומים, נפגשנו בדארמסאלה. היינו שם שבועיים ביחד. קיויתי ורציתי, אבל, ידעתי שלא יהיה כלום. לא אמרתי כלום. היה לנו כיף יחד. כמו שצריך – ידידים. זה שנה וחצי שלא ראיתי אותה, ובכל זאת זה היה משהו מיוחד. ידעתי, וגם היא – תמיד אני יהיה איתה בקשר.
אני נכנסתי לשנה של טיול. היא חזרה לארץ, מנסה להתאקלם. קשה להתאקלם לחיים נורמלים אחרי שנה בלי לעשות כלום.
חזרתי לארץ. קיץ 2002. באתי לחודש וחצי לפני המעבר הסופי ללונדון.
בזמנו הידידה גרה עם חברה אחרת באמירים. נסעתי לבקר שם כמה פעמים.
היינו מאוד קרובים. ועוד פעם עלו הרגשות. היינו ישנים ביחד באותה מיטה. נוגעים, מלטפים, מחבקים.
וזהו. לא יותר מזה. ואני חושב – אולי יש שם משהו.
הפעם, חשבתי, כדאי שאני יעשה משהו יותר דרסטי. ניסיתי בזמן מסויים לדבר איתה. ניסיתי גם לנשק אותה. לא יודע למה. חשבתי שאולי דיבורים זה לא הקטע. חשבתי שצריך לבצע "פעולה".
'אתה כמו אח שלי' היא אומרת לי.
בסופו של דבר הפנמתי. הבנתי. גרמתי לעצמי להבין שזה ככה. שהיא אחותי.
ניסיתי להתרחק. עבדתי על זה אח"כ בלונדון. לאהוב מרחוק. להפוך את זה למשהו אפלטוני לחלוטין. שמרנו על קשר. דיברנו בטלפון כמה פעמים. היינו אוהבים אפלטונית מרחוק.
הגיע הקיץ הבא. נסעתי לארץ עוד פעם. יש לה חבר כבר כמה חודשים. אהבה פורחת. הקשר טוב.
אני ניסיתי להיות קריר ולהשאר על אש קטנה וטובה. עדין קרובים, עדין אוהבים.
מגיע פסח האחרון. החתונה של אח שלי. הגיע הזמן להגיע לארץ עוד פעם.
הידידה והחבר כבר בערך שנה ביחד. דירה משותפת. ואנחנו עוד פעם במשחקים קטנים של נגיעות. הקשר שלה עם החבר טוב אבל יש בעיות. אני שם לב שהוא מקנא. בחתונה של אחי, אליה היא הוזמנה והחבר לא, שואלים אותי האנשים אם אנחנו ביחד... 'לא', אני עונה, 'אנחנו ידידים'.
אני כבר לא יודע. כשאני פה – זה קל לי. כשאני לידה זה קשה. זה כבר 3 שנים נמשך ונמשך. עולה ויורד ושוב פעם עולה.
פעם קיויתי שאולי יום אחד היא תבין. הייתי מפנטז שהיא באה אלי ואומרת לי 'אני מבינה על מה דיברת כל השנים'.
משום מה, יש גם מקום אחר בראש שיודע שזה לא יקרה.
שזו פנטזיית נעורים שגדלה להיות יותר ממה שהיא היתה אמורה.
כשרק הגעתי ללונדון גרתי תקופה מסויימת אצל מכרה/קרובה שלנו, אנגליה, בת 36, רווקה עם חבר קבוע. לפעמים היה מגיע אחד הידידים שלה לביקור. הם מכירים כבר 15 שנה. תמיד הם היו מתחבקים ונוגעים, והוא היה זורק בדיחות על הקשר שלהם. היא היתה מגיבה בזלזול ובורחת מהחיבוק.
משום מה תמיד עלתה לי בראש התמונה שלי ושל הידידה. איך אנחנו נהיה בעוד 10 שנים? האם זה ימשיך להיות משהו דומה? שאני רודף אחריה והיא משחקת בי ועושה כרצונה?
אני מאוד מקווה שלא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
