כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
and life goes on...
החיים ממשיכים וטוב לי עם זה.
כמו שהסטודנטית מבולגריה רשמה לי: "מה שצריך לקרות בחיים - קורה", זה ידוע ומובן וזה חלק רציני מהדרך חיים שלי.
מחר חוזרים בחזרה לחיים הנורמלים בלונדון האפרורית (אפילו שניו יורק מרגישה מאוד אירופאית בימים אלה) ואני מתחיל להתרגש.
היום סוף סוף עשיתי קצת קניות בעיר הזאת, דבר שלא עשיתי מאז... מאז... אין לי מושג. נראה לי שעברו כמה שנים. אז יש עם מה לחזור ללונדון. פריצי לקח אותי. הוא יודע לבחור, יש לו טעם טוב. לי קצת קשה עם הקניות אבל ברגע שיש את הדברים בארון אני יודע מה ללבוש... אז זהו. עוד מעט יוצאים לחרוש את מה שהוא הערב האחרון שלי בתפוח הגדול. מחר אני ואיוון האיום עוזבים את העיר. שתהיה לכם אחלה של שנה מלאה בדברים טובים מלווה בהגשמת חלומות ושפע... של כיף, של פאנן ושל ידיעה שהכל קורה לטובה. לחיים!
| |
9-11
מה היה היעוד של זה בכלל?
האם זה קומבינה של המוסד ושל ה- CIA?
האם זה רק תירוץ להתחלתה של מלחמת חורמה נגד "טרוריסטים"?
האם זו תחילתה של מלחמת העולם השלישית? ואולי אנחנו כבר ברביעית?
האם נדמה שהמלחמה עושה רק טוב ומעניין לאנשים?
כמובן חוץ מלאלה שיש להם קשר לכוחות שנלחמים בעירק או באפגניסטן... וכמה אנשים כאלה מישהו כאן מכיר?
האם ישראל עושה טוב שהיא מקבלת פקודות מארה"ב, או שהיה עדיף לנו להיות מדינה עצמאית לחלוטין?
האם נפטר מהמגפה הטרוריסטית אי פעם? או שפשוט יבוא מישהו אחר במקום לאחר מכן?
עבדות היא חופש
בערות היא כח
מלחמה היא שלום
| |
טרמינל
כמה זמן כבר לא הייתי פה?
כבר כמעט חודש.
אבל גם אז זה לא היה ממש.
מאז שהגעתי לניו יורק התרחקתי מהכתיבה בישרא.
יותר מדי פעילויות, יותר מדי עבודה, יותר מדי חם.
אולי לא חם כמו בארץ, אבל בהחלט יותר לח, אפילו יותר מתל-אביב.
נשאר עוד שבוע וחצי.
אני כבר לא עובד.
נשאר עוד שבוע וחצי,
להנות מהעיר כמו תייר.
נשאר עוד שבוע וחצי,
עד החזרה ללונדון.
אני לא בטוח שאני מחכה לחזרה הזאת.
עוד לא התחלתי להתרגש.
שנה שנייה בלימודים ולא ממש איכפת לי.
הייתי יכול להשאר גם פה בלי כל הטררם.
זה ררק בלאגן בראש, וחוסר כסף בארנק.
לא עשיתי פה קניות בכלל, חוץ מספר פה, קומיקס שם, לא קניתי כלום, ובכל זאת, לחסוך בעיר הזאת זה בכלל לא קל.
סיגריות, יציאות, סאבווי, מוניות, מה שלא יהיה, זה יורד מהר.
לפני יומיים היה לי איחוד עם הבחורה הכי... הכי.
חברה של חברה שלי שגרה כאן, הגיעה לסוף שבוע ארוך ממקום מגוריה בטורונטו.
נפגשנו שוב, אחרי ארבע שנים (??). זה היה קשה. זה היה טוב.
תמיד היה ביננו משהו, אף פעם זה לא יכול היה להתממש כמו שצריך. ועכשיו עוד פעם, כדבריה: "הלוואי והיינו חיים באותה יבשת". ואנחנו אפילו לא מדברים על אותה מדינה.
אז יצאנו בערך שבועיים, זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. "אתה הפיספוס הכי גדול שלי" היא אמרה. לא ידעתי מה לומר. אני... שהייתי בסרטים חודשים ארוכים בגללה, לא ידעתי שהיא חושבת עלי כמו שאני חושב עליה.
ועדין זה לא מסתדר.
אולי זה נועד להיות ככה. שזה תמיד יתפספס. אני מקווה שלא.
אבל אנחנו אף פעם לא באותו מקום. תמיד זה נראה כאילו היא תשיג אותי במשהו. (אני מוריד מערכי, כרגיל. נותן לעצמי עזרה לא נכונה)...
אז אני הייתי בצבא, היא כבר היתה באוניברסיטה. היום אני בתואר ראשון, היא כבר סיימה שני, ומתחילה דוקטורט. נכון שזה רק לימודים, ויש דברים אחרים, שאני עשיתי ושהיא לא. לא יודע.
היא יוצאת עם אחד הפרופסורים שלה, בן 35. אבל בכל זאת, היה לנו לילה סבבה כאן.
מאז אני מבולבל. לא יכול לחשוב על שום דבר אחר, ורק הוזה וחולם על מה היה יכול להיות.
אולי היא מגיעה ללונדון בעוד חודש. אולי לא.
אולי נתראה עוד פעם בעוד ארבע שנים, ונראה אז איפה כל אחד יהיה. ואולי לא.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך בחיים האלה?
למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?
אין הרבה בחורות שעושות לי את מה שאני מרגיש כלפיה. גם על האופי, גם על היופי. הכל פשוט במקום. הכל יכול להיות מושלם. ופשוט. אבל זה לא.
הייתי עובר מחר לטורונטו, אם הייתי יכול.
אבל זה לא הגיוני
אולי זה משהו אוטופי כזה, שקיים רק אצלנו בראש.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
