כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מפלגת חמאס יקרה
ברוכים הבאים לפרלמנט.
ברגעים אלה אתם מחככים את ידכם בהנאה ומרוצים מההישג שלכם.
מחר התחושה הזאת תשתנה, במיוחד לאור העובדה שהעולם מסתכל עליכם בתשומת לב רבה יותר.
לקחתם על עצמכם תפקיד גדול, אולי יותר מדי גדול, ואולי בגלל זה, עוד לפני שנכנסתם לכסאות המרופדים, אתם כבר מבקשים את תמיכת הפתח והצעתם להם את הרעיון המבריק של "ממשלת אחדות".
קיבלתם רוב גדול, תודו בזה ותשתמשו בזה. העם הפלסטיני מאחוריכם ולו בגלל מעשי ישראל לפני חצי שנה - אז כדאי שתכירו לפחות בעובדה הזאת, אם לא בישראל בכלל.
ישראל נתנה לכם את הנצחון, ואת שאר הכסאות הפתח נתנו להם כשאנשיהם השמינו.
הסיבה העיקרית לכך שיהיה לכם קשה הוא התמיכה האירופאית בעם הפלסטיני. התמיכה האירופאית לא באה בגלל שהחמאס עבד קשה, אלא בגלל שהעם הפלסטיני סבל הרבה. האירופאים לא מעוניינים בממשלה של ארגון טרור. הם יצפו מכם לפרק את הנשק ולהפוך למפלגה למופת.
אולי תילמדו ותלמדו את הימין הקיצוני בארץ, שלא צריך לקחת רובים, מקלות ואבנים, אלא אפשר לפתור בעיות בתהליכים דמוקרטים ובישיבות ארוכות מסביב לשולחן. והכי חשוב - אולי תלמדו שאפשר להתפשר.
אבל מה שבטוח שאותו דבר כמו שנכנסתם לפרלמנט, אתם לא תצאו ממנו.
אתם בצומת דרכים והשאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם - זה מה יותר חשוב? - האם העם הפלסטיני או כיסוח מדינת ישראל.
לפי הדרך הראשונה, התהליך שעובר על כל מדינה שמקבלת את הדמוקרטיה על עצמה יחול גם עליכם, ולבסוף אתם תהפכו למפלגת ימין לאומית-סוציאליסטית, תפרקו את הנשקים ותתחילו לדבר עם ישראל כמו שצריך, וכמובן תדאגו לנתינים הפלסטינים.
לפי הדרך השניה אתם תחזרו בחזרה אל המערות והבתים החסומים, אל הטילים ואל ההפגזות ותאלצו לשכוח מאותו רגע שבו ישבתם על כסא מרופד במה שהיה פעם הפרלמנט הפלסטיני.
עכשיו רק צריך לחכות ולראות באיזה דרך תבחרו.
| |
לאומנות סוציאליסטית דתית, פתיחה
כותב הפסיכולוג הקליני, איש גוש אמונים, צבי מוזס:
(מתוך בטאון המתנחלים 'נקודה', גיליון 108, מרץ 87)
"היום מאפיינות הקשיחות
והנוקשות-במחשבה את מאבקי הגוש... קיימות תופעות לוואי, כגון התעסקות
מופרזת ונוסטלגית בימי הבראשית, וקושי להסתגל לשינויים הכרחיים... מה
שמאפיין כיום את ותיקי הגוש - אותם אנשים אשר דחפו להישגים מהירים בתחילת
הדרך - הוא שהם מתגלים כפקידי מנגנון החרדים שהשליטה תישמט מידיהם והם
מאיטים תהליכים... כפחד מהדינמיקה של שינוי, ההכרחית לצמיחה והתפתחות,
מתפתח שימוש מופרז וחוזר במושגים אידיאולוגיים עד כדי שחיקה והתרוקנות
ממשמעותם. מה שקורה למי שנלאה משמיעת מושגי השמאל על 'דמוקרטיה' ו'שלטון החוק', קורה
עכשיו למי שנלאה משמיעה חוזרת ונשנית של 'עם ישראל' ו'ארץ ישראל'. כל קושי ותקלה פנימיים מיוחסים לגורמי חוץ: ממשלה, שמאל, ערבים. אין בדיקה עצמית של תפקוד".
כמעט 20 שנה עברו, והדרך נדמה שממשיכלה להסלל תחתם.
פה מדבר מוזס על ותיקי הגוש. אך מה על הצעירים? הילדים שגדלו בשנות השמונים ועכשיו הם אנשים צעירים?
בספר 'הזמן הצהוב', ממנו נלקחה גם הפסקה הנ"ל, דוד גרוסמן (1987, הקיבוץ המאוחד) מספר:
"כבר הזכרתי במקום אחר כי הבעיה
העיקרית של החינוך בעופרה היא חוסר המשמעת של הילדים, ואחת הנשים בעופרה
הביעה השערה שהדבר קשור בהפרות-החוק של גוש-אמונים.
כי בכל הקשור לפרשת המחתרת ילדי גוש-אמונים מקבלים מהוריהם מסרים כפולים ומכופלים.
די לשבת ערב אחד במחיצת משפחה בעופרה כדי להיווכח בכך. אפילו אנשים עילגים
שבתוכם, מפליאים לפתע בלולינות מילולית. והשורה האחרונה של כל
ההתפתלויות הללו היא אחת: אין חרטה. "אנחנו מתנגדים לרצח במכללה", אומרים ההורים ממשפחת גרנית, "אבל אף אחד פה לא מתחרט על ההתנקשות בראשי-הערים". והילדים
- בני חמש או עשר - מקשיבים, ואמורים, כנראה, לגבש איזו השקפת עולם והערכה
מוסרית כלשהי, שלפיה נסיון רצח אחד הוא כשר והאחר פסול."
והילדים הללו גדלו להיות אלו הידועים בשם "נערי הגבעות".
ילדים שאהבת הארץ שלהם עולה מעל אהבת הזולת.
שהלאומנות בהם גואה כמו שגאתה בגרמניה בשנות העשרים של המאה הקודמת.
הם מפחידים אותי יותר מאשר כל דבר אחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
