כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: /.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לונדון: השבוע שהיה – שבוע התאקלמות
יום שבת: שבו התקיים יום הקניות הראשון שלי, ונהייתי VJ.
בלילה הלכתי לסטודיו של תום, שבו הוא עובד על פרוייקט פיסול אינטראקטיבי המשלב הקרנות וידאו, מראות פלסטיק, ותורת כאוס.
יצא לי לעבוד ולעזור לו שם על תוכנת VJ מגניבה, ולראות איך ה-live feed נראה על הקיר ודרך המראות והפידבק הויז'ואלי שנוצר שם.
יום שני: שבו קיבלתי עבודה, יצאתי עם בחורה והבנתי שאני מאוהב.
נפגשתי עם ג'יימס, הבוס של חברת הסטארט אפ שבה עבדתי לפני החופשה
בארץ, שהחזיר אותי לעבודה והציע לי גם פרוייקט חדש: עיתון לסטודנטים
לאמנויות בלונדון שיהיה בעל אופי כיפי ופוליטי, ויגרום לקוראים אותו לרצות
יותר מהמורים ומהאוניברסיטאות שלהם.
אחרי הפגישה וארוחת הערב פגשתי את קירסטין, אותה בחורה מהארוע עליו כתבתי ב'אתמול'. משהו שלא עשה לי בכלל טוב באותו הלילה אבל מאז אני מרגיש מאושר ושלם, במיוחד בזכות הבחורה הזו.
יום שלישי: שבו נפגשתי לפגישת עבודה וקיבלתי פרוייקט נוסף לעבוד עליו.
נפגשתי עם בחורה שמארגנת תערוכה ולקחה אותי להיות מעצב התדמית שלה.
יום רביעי: שבו חזרתי לעבוד במשרד, הגשמתי חלום ישן, והייתי בבאר הזוי.
היום הראשון אחרי חודשיים במשרד של ג'יימס שמתעסק בעדכוני חדשות לטלפונים סלולריים עבר בהצלחה.
אחריו הלכתי ביחד עם מכר ישראלי מפעם, אדם, להגשים חלום ישן ולראות משחק כדורגל אנגלי, ולא סתם, אלא את ארסנל (כן, סוף סוף הייתי בהייבורי), נגד קבוצה שוויצרית, ת'ון, במסגרת המחזור הראשון של ליגת האלופות. נצחנו 2-1 אחרי משחק מאוד קשה ומותח, למרות שליטה מלאה של ארסנל במגרש. בתודה לתום ולינדה קרטר על הכרטיסים.
ואז נפגשנו עם אחותו היפהפיה של אדם והלכנו לג'אז באר מטורף בדלסטון,
שנראה כמו הסלון והמטבח של בעל המקום רק עם חלונות ראווה גדולים.
יום שישי: שבו הלכתי למועדון וראיתי כוכב ילדות מופיע.
הלכתי עם נעה ואח שלה לפאבריק-לייב
לראות ולרקוד לסדרה של שמות בעולם הדיג'יים. מגה קלאב עצום מימדים מתחת
לאדמה, שלושה חדרים + מעברים ומסדרונות, בארים ואולי 3000 (הערכה אישית)
קלאברים שמחפשים כדורים, זיונים וריקודים, ובלי לשכוח מכונת משקאות שעשתה
שדרוג למכירת דיסקים (זה סטארט אפ):
אחרי חימום של פריסטייל ראפ עלה קראפאי קאטס, עליו שמעתי מחבר בארץ, שרצה
שאצטרף אליו לשמוע אותו במועדון הזמיר בתל אביב בחודש שעבר. לא הלכתי אז
אבל השלמתי את החוסר. קראפטי נתן סט של ברייק ביט הכולל סקרצ'ים אישיים
ובכלל עשה שם משהו יפה.
ואז הגיעו שלושת המופלאים: הסקרצ' פרברטס
שנתנו סט מדהים שהתחיל בהיפ הופ מגניב ועבר דרך נירוונה ופרודיג'י לדראם
אנד בייס מטורף שהסתיים בסולו סקרצ'ינג שגרם לקהל לרעוד בנחת ולהתלהב
בטרוף.
בשלוש וחצי בלילה עלה מסמר הערב: דיג'יי ג'אזי ג'ף,
המוכר לכולנו כג'אז בנסיך המדליק מבל אייר, ויש שאומרים שהוא הדיג'יי הטוב
בעולם, ואחרי אתמול אני מוכן להודות בזה. סט של היפ הופ וסול שהיה גורם גם
למי שלא אוהב את הסגנון הזה להכנס ולבדוק מה קורה שם בסצנה. שימוש נהדר
בתוכנת Traktor DJ על פאוור בוק ובמשהו שנראה כמו תקליט אלקטרוני, ביחד עם אקפלות וביטים של שירים שונים כולל הדלתות ונירוונה – שוב.
לדוגמא למעשיו של הדיג'יי האגדי (מצטער על איכות הסאונד, זה בא מהטלפון שלי).
אז לסיכום הערב הזה בפאבריק, אני אומר שאני שמח לראות שוב דיג'יים שבאמת
עובדים כשהם על הבמה או בקופסה, ולא מורידים שורות וג'ויינטים תוך כדי.
אנשים כשרוניים שבאו לנגן מוסיקה ולא להשמיע להיטים מסגנונות שונים בקצבים
שונים.
אם לא זאת הדרך להתאקלם, אז אני לא יודע מה.
| |
לכל דבר טוב יש סוף
עוד מעט אני נמצא שם במטוס. מחר בשעה הזאת אני קרוב לנחיתה.
וזהו סופה של חופשה מצויינת במדינה הזאת.
אני לא מאמין איך כבר עברו חודשיים.
עכשיו ארוחת ערב למשפחה הקרובה ולחברים הקרובים.
לכל דבר טוב יש סוף.
| |
עיר הפיק-אפ
תל אביב זאת עיר של רווקים.
אין מה לעשות. זה כמו מבחן שטני לחיות פה עם בת זוג ולצפות במה שקורה בעיר הזאת:
כל אישה נראית פה כמו החלום הרטוב של כל גבר.
כל גבר בעולם.
אם פעם חשבתי ככה על ניו יורק, ובעיקר על קו ה-L ברכבת התחתית ובהסתובבות
ב-Union Square, אז עכשיו אני מגלה שכל תל אביב היא כיכר איחוד אחת גדולה.
זה מוזר שאני לא זוכר אם ידעתי את זה או ששכחתי את זה, או אולי זה נהיה משהו הרבה יותר מוחצן בשנים האחרונות.
אבל זה כואב. כואב בלב ובביצים.
עיר של בליינות תהומית, מחופי הים לבתי הקפה, לבארים ולמועדונים. יום הנאה
שלם עובר בכל הסדר הזה. כל סיבוב מוליד סבב של בארים שמוליד סבב של נשים
יפות וגברים שרמנטים. כולם רוצים רק דבר אחד, אבל הולכים מסביב. קודם כל
לראות ולהראות, לעשן ולשתות, להכיר את הברמן ואת הסלקטורית, להתחרמן ולמות
לזיין. אנשים משתכרים, אוכלוסייה שלומדת לשתות, משתדלים שלא לעשות מעצמם
צחוק.
השעות הקטנות מתקדמות. המקום מתמלא ונדחס, אך נדמה שאחוז הגברים עולה בהדרגה.
אח, איזה בזבוז, אם היינו במצב של שלום, זאת היתה אחת מערי הנופש הכייפיות
ביותר. תיירים מכל הגוונים (ולא רק המון צרפתים וקצת אמריקאים - שכולם
יהודונים) היו ממלאים את העיר. הכסף הזר היה נכנס, ואנחנו היינו הופכים
למעין איביזה, או יוון, או דרום צרפת, אבל בניחוח ישראלי.
ובינתיים, בעיר הגדולה האמיתית של ישראל, המקום שכולם מתנקזים אליו מכל
הארץ, לא סתם קראו לעיר הזאת "עיר בלי הפסקה". בכל דקה של היום אפשר
להסתובב ולראות דברים קורים. עד השעות הקטנות הבארים בחופים מלאים, הטיילת
מפוצצת, הרחובות הומים והבארים גדושים.
כולם פה, בעיר הפיק-אפ. מסתובבים, מחפשים, מוצאים. וגם אם לא, אז חוזרים למחרת.
זה יהיה אותו דבר.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
