פעם חשבתי שאני מבינה משהו מהחיים שלי

אולי אני ארשה לעצמי להתפרק? רק ליום אחד. במקום להעסיק את עצמי בכל מיני זוטות חסרות תועלת, רק כדי להרגיש עסוקה. אוליא ני צריכה להיכנס למיטה, לכבות את האור, לשים THE WALL בסופר פול ווליום, ופשוט לבכות.

אבל אני לא מצליחה להגיע לזה. האמת היא שאני מפחדת שברגע שאני אשחרר לעצמי קצת את הרצועה, נפשי תברח ממני ולא תחזור. זה כל כך לא קל לשמור על שפיות, היא יכולה לברוח ממני כל רגע.

כשאני מתיישבת על המחשב, מתעורר בי דחף לנקות. לסדר את הארון, לעשות טיול עם הכלבה. לאכול משהו, ועוד משהו, ועוד איזה משהו קטן. אחר כך סידרתי את החדר במשך חמש שעות, התקלחתי, כיביתי את האור, שמתי THE WALL, נכנסתי למיטה, והתחלתי לקרוא ספר. ואז קמתי לראות טלוויזיה. ואז כיביתי את הטלוויזיה, כי נזלה לי דמעה אחת.

אז קמתי והתיישבתי שוב על המחשב.

ככה זה מרגיש כשמתחיל דיכאון, אבל אני כבר חכמה יותר, אני לא אתן לזה לקרות. אני אמשיך להעסיק את עצמי עד הערב, ואז אני אפגוש חברות, ואז אני אחשוב על דברים אחרים, ואחזור הביתה, ואלך לישון.

זה לא שאני מפחדת להתמודד עם הטעויות שלי או משהו, אני פשוט מפחדת להכיר בעובדה שהן תמיד חוזרות על עצמן. כי אם הן תמיד חוזרות על עצמן, אז מה הטעם בכלל בלנסות שוב?  זה אותו מעגל הרס שאני מנסה להיפטר ממנו שנים ואין לי אייך, אין לי.  אני הולכת במעגלים שוב ושוב, דורכת באותו הבוץ, נופלת לאותם בורות, וכל הזמן משננת לעצמי שיהיה בסדר. כי אם לא יהיה בסדר אז מה הטעם, נכון?

איך אני אמורה לבנות לעצמי משהו יותר טוב, להצליח להגשים את השאיפות שלי אם במטרות הכי פשוטות שאני מציבה לעצמי אני טועה שוב ושוב כמו איזו מפגרת. אני לא יכולה לשבור את מעגל הלוזריות הזה עד שאני לא אצליח להשלים סיבוב אחד שלם. זה מה שהבטחתי לעצמי, זה מה שאני מבטיחה לעצמי כל פעם שאני מנסה מחדש ואני לא יודעת מתי ייגמר לי הכוח לנסות שוב. אני לא יודעת בכלל מאיפה יש לי כוח לא להתמוטט כל פעם מחדש אז איך אני יכולה לדעת כמה זמן אני אחזיק מעמד? אולי זה יהיה ככה כל החיים שלי? אולי הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים שלי היה לנסות להתאבד. כמובן שלא הצלחתי בזה, כי אני בכל זאת לוזרית עם תעודות.

כי כדי להמשיך לחיות וויתרתי על יותר מידי דברים.  בעצם יותר נכון להגיד שכדי להמשיך לחיות הייתי צריכה לוותר על לחיות ופשוט לזרום עם מה שיש, וההגנות מכסות על מה שאין.

זה כמו לחיות בלי רגל. לסחוב את עצמך כל הזמן עם צליעה. להביט אל החלל הריק ולדעת ששום דבר לא יצמח שם. מבחוץ הכול נראה רגיל אבל רק את יודעת שבעצם אין שם כלום. אבל זה לא שאין לי רגל.

אין לי לב.