אתמול בבוקר ראיתי יונה בלי כף רגל. כל החלק של האצבעות ברגלה השמאלית היה חסר והיא פשוט צלעה על הגדם. זה היה מראה קורע לב. כמעט התחלתי לבכות ברחוב ורגשות עזים של רחמים כלפי היונה המסכנה צפו ועלו בי.
ואז אחרי כמה דקות חשבתי שבעצם גם בלי כף הרגל החסרה היונה הזאת מתפקדת לא רע. היא מסתובבת עם שאר חברותיה היונות ולא נשארת בבית לבכות את מר גורלה. יכול להיות שקצת יותר קשה לה לעמוד במקום לא ישר ולא יציב, שדורש אחיזה של הציפורניים, אבל כנראה שהיא למדה להסתדר עם זה, והכי חשוב - הנכות שלה לא מונעת ממנה לעוף.
ואחרי עוד כמה דקות חשבתי שזה בדיוק היחס שלנו לבני אדם נכים. התחושה הראשונית היא רחמים, אבל קצת מיותר לרחם על מי שמצליח לחיות לא רע למרות המוגבלות. הרי כולנו מסתגלים לחיים וצריכים לעקוף מכשולים גם אם אין לנו אחוזי נכות מוגדרים. נכות פיזית היא רק עניין טכני. החלק החשוב הוא להיות מסוגלים לעוף, ושכל אחד יחליף את המטפורה הזאת במה שהוא רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: