עניינימים

בטח גם אתם שמעתם על הירידה העקבית באחוזי ההצבעה בעשור האחרון. הבוקר, למשל, קראתי את הפוסט של ריקי כהן, שלראשונה שוקלת לא ללכת להצביע, וכך היא כותבת: "זו לא אדישות, זה ייאוש, זה לא פינוק, זו השלמה עם הידיעה שהתקווה להזיז משהו בגלגלי המכונה היא אשליה תמהונית".

ואני אומרת (והייתי אומרת גם שם, אלמלא מנגנון התגובות ברשימות היה כזה לא נחמד) שהייאוש הזה הוא פינוק. להחליט שאתם לא לוקחים את גורלכם בידיכם אלא נותנים למישהו אחר להחליט בשבילכם אלה מותרות שלא אמורות להיות לאנשים מעל גיל 18. נכון, קול אחד לא שווה הרבה, ולגמרי לא בטוח שהקול שלכם יביא לכם את מה שאתם רוצים, אבל גם לא חייבים להסתכל על זה במגלומניות של "הקול שלי יביא את השלום". לי מספיק להיות מעורבת בבחירתו של חבר כנסת אחד שיחוקק חוק אחד שישנה פה משהו אחד, קטן אבל משמעותי.

זאת גם התשובה שלי לכל אלה שאומרים שאין טעם להצביע למפלגות הקטנות. כי בסופו של דבר כל 120 חברי הכנסת אמורים לעשות עבודה פרלמנטרית שבין השאר מביאה לחיקוק חוקים, וזה לא משנה אם הם בקואליציה או באופוזיציה. אני לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל זהותו של ראש הממשלה לא משנה הרבה בשאלה האם יהיה או לא יהיה פה שלום (לדעתי לא יהיה, אבל אתם לא חייבים לאמץ את הקו הפסימי הזה). ההבדלים ביניהם לא כאלה גדולים ומרחב התמרון שלהם אף יותר קטן.

כותרת המשנה של הבלוג הזה הוא "לראות את התמונה הקטנה", אבל במקרה הזה דווקא התמונה הקטנה, של העבודה השוטפת של חבר הכנסת האחד, היא זאת שתשפיע בסופו של דבר בגדול.

(והיום, אגב, שכנעתי עוד שלושה אנשים להצביע לתנועה הירוקה מימד).