כשהבשלן הפרטי שלי (היכונו לביאת הגונדי בשישי הקרוב!) שאל אותי מה נחשב בעיניי לאוכל נחמה, אמרתי לו בשיא השכנוע העצמי שמדובר בחביתה וסלט, שכן הם מזכירים לי את בית הוריי. זה נכון, אני לא אומרת שלא, אבל מדובר בסוג אחר לגמרי של נחמה. לא זאת הנדרשת במקרים של דכאון עמוק.
בחמישי האחרון, בעקבות PMS אכזרי במיוחד, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה בורקס. מהקטנים, הפושטים, עם תפוחי אדמה (למרות שכשהמצב הנפשי הקשה מעט התפוגג, התגנב לו פה ושם גם רצון לבורקס עם קשקבל, בולגרית או זיתים). כל היום דמיינתי לי את השומשום שלמעלה ואת השכבה העליונה הנשברת.
למזלי הייתי עסוקה מדי ולא נקרו בדרכי שום בורקסים, אבל למדתי ככה על עצמי מה האוכל שאני באמת זקוקה לו ברגעים קשים. עוד למדתי, אגב, שפיצה היא דווקא לא אוכל הדכאון שלי. עובדה: ירדתי מהאוטובוס בחמישי בערב ממש ליד סניף של עגבניה, ואפילו לא שקלתי להכנס. אוכל נחמה נוסף שהיה עושה אצלי את העבודה ומזלי לא היה לי: במבה.
ואיך זה אצלכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: