עניינימים

"הכחול", ספרה של מרי מקאלם על חייה של קהילת ציידי לווייתנים באי מבודד בניו זילנד (בהוצאת אגס), הוא ספר מתעתע. או לפחות מתעתע בשבילי. אומר זאת בפשטות: לא אהבתי אותו, ורציתי להפסיק לקרוא בו כבר לאחר שנתתי לו את צ'אנס 50 העמודים הראשונים, אבל משום מה לא הצלחתי.

זה לא הוא, זאת אני. "הכחול" הוא ספר המתאר תרבות שונה מהתרבות שלי, ועוד בסמסטר וחצי שלמדתי בחוג לאנתרופולוגיה הבנתי שתרבויות שונות לא מעניינות אותי. חוץ מזה שהיה לי די קשה עם מקור פרנסתם של גיבורי הספר. האתנוצנטריות שלי ראתה בציד הלווייתנים פעילות מאוד אכזרית וסבלתי בקטעים שממש מתארים אותה.

ומצד שני זאת לא אני, זה הוא. כ-60-70 עמודים לפני הסוף מתגלה בספר סוד כלשהו, שמאיר באור שונה לגמרי את כל מה שקראתם עד אותו רגע. עד כדי כך שלו היה לי זמן, הייתי חוזרת בנקודה הזאת אחורה ומתחילה לקרוא את הכל מההתחלה. עם המידע החדש הזה, הספר פתאום נהיה הרבה יותר מעניין. פתאום השתיקות והמבטים הסתומים מקבלים משמעות. פתאום הכל מובן.

אז בשורה התחתונה אפשר להגיד שאני שמחה שלא הפסקתי לקרוא באמצע, או בהתחלה, כי יחסית לספר שלא אהבתי, מאוד נהניתי מ"הכחול".