עניינימים

מסקנה ראשונה: יכול להיות שאני צריכה לחכות עד סוף הספר לפני שאני מביעה את דעתי עליו בקול רם.

וכל זה למה? כי ב"מועדון גרנזי" יש פער מאוד גדול בין חלקו הראשון של הספר לחלקו השני. סיימתי אותו אמנם בשבוע והתנופה של החלק הראשון הספיקה לי כדי לצלוח גם את החלק השני, אבל סדיעבד אולי היה כדאי להשקיע את כספי בספר אחר.

זה מתחיל מקסים. ג'ולייט היא עיתונאית/סופרת שכתבה בזמן המלחמה (העולם השנייה) טורים משעשעים בעיתון על החיים בלונדון תחת אש. הטורים נאספו לכדי ספר שמסתמן כהצלחה. ואז יום אחד היא מקבלת מכתב מאיש שחי בגרנזי (מאיי התעלה. בפעם הבאה שאעז לצאת מהארץ זה בטח יהיה לשם) והוא מספר לה שנתקל בספר שהיה שייך לה והוא רוצה להגיד שמאוד נהנה ממנו. מכאן ממשיכה ההתכתבות ונחשף סיפורם של אנשי גרנזי תחת הכיבוש הנאצי.

הבעייה הראשונה היא שמדובר ברומן מכתבים ולפורמטים מיוחדים יש נטייה להמאס אחרי זמן מסוים, אבל זה עוד בסדר. הבעייה היותר גדולה היא שבעוד החלק הראשון של הספר עוסק יותר בספרים, בקריאה, בכתיבה ובאהבת השלושה האלה, החלק השני מתרחש כולו בגרנזי והוא מין טלנובלה מתקתקה וכמעט ילדותית.

הייתי שמחה מאוד אם מישהו היה לוקח את הספר הזה וכותב אותו מחדש כסיפור רגיל, לא רומן מכתבים, והרבה פחות מתוק.

ואתמול כבר התחלתי את "המפץ הקטן" של בני ברבש (בעותק חתום!). בניגוד למסקנתי מתחילת פוסט זה, בינתיים אני יכולה להגיד שברבש חזר לסגנון של "מיי פירסט סוני", והספר כתוב מנקודת מבטו של ילד ובסגנון מאוד דומה. בינתיים זה נראה בהחלט מוצלח.