עניינימים

דני ש. (דניאל שיפנבאור, מהרוגי התרסקות המסוק ברומניה) ואני נפגשנו לראשונה מתישהו ב-92' (כנראה. 18 שנה, לכו תזכרו). אני הייתי פקידת מבצעים ותיקה בטייסת של יסעורים והוא טייס חדש בטייסת. הקדימו את בואו השמועות עליו. אמרו שמגיע מישהו אנטיפת, לא נחמד, שצועק על פקידות. כך שלא בדיוק צהלתי לקראת בואו וקיבלתי אותו בחשדנות עוינת.

תוך זמן קצר החשדנות התפוגגה. זה לא שהשמועות היו לגמרי מופרכות. דני (או שיפן, כמו שקראו לו בטייסת. כי שיפנבאור זה באמת קצת מוגזם) מעולם לא היה יקירן של בנות המבצעים. אבל איכשהו נוצר בינינו חיבור. "אחוות אנטיפתים", קראתי לזה. העניין הוא שהעבודה הייתה אצלו מעל הכל. הוא היה קפדן ורציני (ומתאים בול לקלישאת ה"דורש הרבה מעצמו ומאחרים") וברגע שהאנשים מולו עשו את עבודתם כמו שצריך, הם הרוויחו את הערכתו.

מהרגע שהתיידדנו זכיתי לגלות צדדים אחרים לגמרי שלו. איך מצוטט גיסו בידיעה שבקישור? "הוא שמר על ארשת חיצונית קשוחה, אך הוא היה אדם מאוד רגשן". בשיחות הארוכות שלנו הוא הרשה לעצמו לדבר גם על דברים אישיים.

ויש את יעל. כשדני דיבר על יעל, אשתו, לא נותר דבר מהקשיחות שלו. ושוב אני נדרשת פה לקלישאות ותמיד נאמרות על אנשים רק אחרי מותם, וחבל שלא קודם. "אהבת חייו", היא זאת המתבקשת פה. נכון שהוא היה אז רק בן 25, אבל כבר אז הם היו כבר הרבה שנים ביחד, ולא נתקלתי מאז באהבה כזאת. אם אני זוכרת נכון, לא הייתה לו אף אחת אחרת מלבדה וגם לה לא. אני נוהגת לצחוק קצת על זוגות כאלה, אבל במקרה שלהם זה רק גרם לי להאמין קצת יותר באהבה ובזוגיות.

יהיה זכרו ברוך.