עניינימים

"אני יושבת מול הבלשית ותוהה נה ההרגשה כשמישהו עוקב אחרייך כל הזמן. איך זה לדעת שהוא נמצא שם בחוץ, זומם, מפנטז. אחיו החורג והמושחת של הדבר היחיד שכולנו מתאווים אליו: שמישהו יאהב אותנו ללא תנאים. לדעת שמישהו מגן עלינו, מטפל בנו. זה מלכוד 22 של האהבה. זה עובד רק אם הרגשות הדדיים. זה יפה רק אם האובססיה היא דו-צדדית. כשאת אומרת למישהו שאת מוכנה למות למענו, שלא תוכלי לחיות בלעדיו, זו הצהרת אהבה רומנטית כשמדובר במאהב שלך, בבעלך. אך כשמדובר באדם זר לחלוטין, בעמית לעבודה, בחבר לשעבר, הדיבורים על מוות הופכים לאיום מבעית".

(מתוך "חתונות של אחרים" מאת נואה הולי, עמ' 246. הוצאת מטר)

זה לא שאני ממש מסכימה עם הכתוב. כלומר, האבחנה שהסטוקר הוא האח החורג והמושחת של האוהב ללא תנאי היא מאוד יפה, אבל הצהרה של מישהו שהוא לא יוכל לחיות בלעדי מישהו אחר היא בעייתית, גם אם מדובר בבני זוג חוקיים ואהבה שמבוססת על אובססיה, גם אם מדובר באובססיה הדדית, היא בעייתית ובעלת סיכויי התלקחות גבוהים.

אבל בכל זאת מדובר בספר חביב (יש לי עוד כחמישים עמודים עד הסוף), שמספק כמה אבחנות יפות על אהבה והעדרה.