עניינימים

מהירות האור היא 300 אלף קילומטר בשנייה. ומהי מהירות החושך? האם החושך מהיר מהאור כי הוא היה שם קודם?

הסוגייה הזאת מאוד מעסיקה את לו ארנדייל, גיבור ספרה הנפלא של אליזבת מון, "מהירות החושך" (תרגמה מאנגלית: יעל סלע-שפירו. הוצאת גרף). ארנדייל הוא אוטיסט בשנות השלושים בחייו. הסיפור מתרחש בעוד כמה עשרות שנים מעכשיו, בעתיד שבו ניתן לתקן תינוקות אוטיסטים כבר מלידתם, ומבוגרים אוטיסטים, כמו ארנדייל, שנולדו מוקדם מדי מכדי להנות מהטכנולוגיה הזאת, נשארו אוטיסטים, אך טכנולוגיה אחרת איפשרה להם ללמוד לדבר ולתפקד באופן סביר יחסית.

ארנדייל, יחד עם אוטיסטים נוספים, עובד כמזהה ומחולל דפוסים בחברת מחקר. הוא סובל מתסמינים אוטיסטיים, אך הצליח להפנים את המינימום הנדרששל קודים חברתיים שיאפשרו לו לחיות באופן עצמאי. הסיפור עצמו מסופר בגוף ראשון, כשהדובר הוא ארנדייל המספר על חייו. מדובר בחיים מאוד מסודרים - בכל יום יש לו פעילות קבועה אחרת והשיגרה שומרת אותו יציב.

היציבות הזאת מתערערת כשמתברר שיש טיפול ניסיוני שאמור להפוך אוטיסטים בוגרים ל"נורמלים" וארנדייל נקרע בין הרצון להיות כמו כולם ולהגשים חלומות ישנים לבין רצונו להישאר כמו שהוא.

מחברת הספר, אליזבת מון, שהיא בעצמה אם לילד אוטיסט, מאפשרת לנו הצצה לעולמו הפנימי של האוטיסט. זה גורם לקוראים (או לפחות לקוראת הזאת) להבין טוב יותר את עולמם של האוטיסטים. הם נחשבים פגועים ואנחנו נורמלים, למרות שזיהיתי אצל עצמי לא מעט מוטיבים "אוטיסטיים", שאני מניחה שקיימים אצל כולם.