| |
עניינימים
לראות את התמונה הקטנה |
 כינוי:
בת: 54 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 9/2003
חלומות של אתמול הם (או: אף אחד עוד לא מת מכוס אחת של נפט)
ובחלומי אני נמצאת בעירק, בבניין גדול ומרובה חדרים ואנשים. אין לי מושג מה אני עושה שם, אבל זה נראה כמו מין אכסניה כזאת או פנימיה שבכל חדר ישנים שלושה אנשים ויש חדרים של בנים ושל בנות.
לא זוכרת מה עשיתי, אבל אני ועוד מישהי שאני לא מכירה (ובכלל, לא הכרתי אף אחד מהאנשים שם) עצבנו את סדאם חוסיין במידה כזאת שהוא החליט להוציא אותנו להורג. האמצעי: שתיית כוס נפט. לפי החלום הפעולה הזאת אמורה להרדים אותנו ולא היינו אמורות להתעורר. וכך שכבנו לנו על שתי מיטות, מחכות למותנו.
שכנתי דווקא נראתה מנומנמת למדי, אבל אצלי לא השתנה כלום. אולי איזה פיהוק או שניים. עבר עוד איזה זמן ולא רק שאני לא נרדמתי, אלא שהיא גם התעוררה. ונשאלת השאלה מה עושים. אני שוכבת שם ומנסה להיראות מעולפת, אבל ברור לי שבאיזשהו שלב השומרים יגלו שאני לא מתה וגם לא בדרך לשם. שומר נחמד אחד הציע לנו לברוח, ברמזו שסיכויי הבריחה הם די טובים, מה גם שהיו לי בארנק כ-500 שקל שאיתם חשבתי לשחד אנשים בדרך החוצה.
פתאום אמא שלי מגיעה לשם. אני לא רוצה לספר לה שאני אמורה למות, כי מה זה יעזור ולמה לצער סתם, אבל שאר האנשים במקום נוזפים בי ואומרים לי שאני חייבת להגיד לה. להפתעתי, היא מקבלת את זה בשלוות נפש יחסית ונותנת לי כל מיני כדורים שאולי יעזרו לי לשרוד ובמקביל אני מבררת איתה אם יש סיכוי שהיא תדבר עם מישהו בארץ, כדי שסיירת מטכ"ל תבוא לחלץ אותנו (כזכור, הכל מתרחש על אדמת עירק).
וזהו, התעוררתי. זה אפילו לא היה סיוט ולא פחדתי בשום שלב של החלום, רק היה לי קצת חבל כשעוד חשבתי שאני הולכת למות. רק עכשיו יש בי מועקה קלה שגרמה לי לכתוב על החלום פה בבלוג, עוד לפני ששטפתי פנים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
