| |
עניינימים
לראות את התמונה הקטנה |
 כינוי:
בת: 54 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 9/2003
אם זר קוצים כועס
זו ש כתבה פוסט יפהפה על כעסים ובסופו רעיון מקסים שאנשים ישלחו לה (ממש. בדואר) את הכעסים שלהם, שיהפכו לפרויקט מצולם. לכו לקרוא ותחזרו.
אלא מה? אני לא מסכימה כמעט עם שום דבר שהיא כותבת שם. הייתי מגיבה לפוסט עצמו, אבל יש שם כבר 112 תגובות וקטנים הסיכויים שהיא תקרא את התגובה שלי, ולכן אכתוב אותה פה.
נכון, כעס הוא תמיד זמין ומאוד קל לקנות אותו, אבל זה קצת כמו אש. מאוד קל להדליק אותה. מספיק גפרור אחד, אבל בשביל לשמור על האש דולקת, צריך ללבות אותה, לדאוג לחומר בעירה שוטף ולשמור עליה מפני רוחות ומים.
גם כעס, אם לא מתחזקים אותו על בסיס שוטף, מזכירים לו כל יום על מה ולמה הוא זכה להשתכן בביתנו ומוסיפים לו חומר בעירה בדמות "אבל הוא אמר לי ככה וככה", הוא ייעלם מעצמו.
גם הכעס, כמו האש, שורף ולפעמים ההצתה הראשונית כל כך חזקה שגם בלי הוספת שמן למדורה זה יכול להיגמר בכוויות מדרגה שלישית, אבל לרוב הצתות הכעס שלנו הן בקושי בגודל של הלהבה הבינונית של הכיריים.
כשאני כועסת, אני תמיד משתדלת לעצור לרגע, לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שהעוול שעשו לי הוא מספיק ואני לא צריכה לסבול עוד בגלל מחשבות על כעס. במקרים קשים במיוחד, אני מאחלת למי שבגללו אני כועסת סרטן באיבר חיוני כלשהו וזה מרגיע אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
