עניינימים

אתמול קראתי את ביקורתה של מיה סלע על ספרו החדש של דן בראון, "נקודת ההונאה", אלא שהספר לא חדש בכלל ובעצם, כפי שאפשר לקרוא כבר בכותרת המשנה, יצא עוד לפני הספר שסידר לבראון את חשבון הבנק לתמיד, "צופן דה וינצ'י".

בארץ נהוג לעשות את ה הרבה ולאחר שספר של סופר מסויים מצליח, רק אז מתרגמים ספרים קודמים שלו. מי שנפלה בפח הזה היא אבישג רוזנברג, מבקרת הספרים של "עכבר העיר" (לשעבר ב"העיר") שבונה את כל התזה שלה על כך שאחרי ההצלחה של צד"ו, בראון לא חש צורך להתאמץ ("אבל עכשיו, כשיצירותיו נמכרות במיליונים סביב העולם, נראה שלבראון לא היתה שום סיבה להתאמץ ולהשקיע זמן ואנרגיה בכתיבה").