עניינימים

טוב שיש עיתונים שיעמידו את הדברים בפרופורציות. את המנוי לידיעות ביטלתי, כך שזה ייחסך מכם (ומנסיון, שם בטח התיאורים קיצוניים אף יותר), אבל גם מעריב לא מחמיץ את ההזדמנות לטקסטים שלידם בואם של הגרמנים לביתה של אנה פרנק נראה כמו ביקור שכנים ידידותי.

"הם הגיעו אלינו בתשע בבוקר", מבשרת הכותרת בשער, שהיא גם הכותרת לדיווח האישי של תושב אלי סיני וכתב מעריב אלי בוהדנה. מאוד דרמטי, עד שנזכרים שהגעתם של החיילים בבוקרו של ה-15.8 היא עובדה שהיתה ידועה כבר זמן רב.

הדיווח של עמיר רפפורט, חברו של בוהדנה, לוקה בדיספרופורציה חמור הרבה יותר. "שם בפינה הדרומית-מערבית של היישוב, כך ידיעתי, ממתין חברי ורעי לעיתון, אלי בוהדנה, לדפיקה האיומה על הדלת". זה רק אני או שגם באסוציאציות שלכם "הדפיקה האיומה על הדלת" מתקשרת לדברים מעט יותר חמורים מהצורך להחליף וילה (מהממת, אין מה להגיד) עם נוף לים בבית קטן יותר.

אני יודעת שאתמול כתבתי על האמפתיה שלי למפונים, אבל הניסיון ללחוץ לי על בלוטת הדמעות בכוח בעיקר מעצבן אותי. מה שכן קרע את לבי בידיעה הזאת במעריב זה תמונת הכלב של בוהדנה. רואים אותו שוכב על צדו ומכסה את עיניו כשהקצין שהביא לבית משפחת בוהדנה את הצו מקריא אותו. מצד שני, אולי הוא סתם מעלף מהחום. ראו עמ' 6 במעריב.

פוסט זה יתעדכן במשך היום (או שלא).