עניינימים

יש נושא אחד שבו מערכת החינוך יכולה לסמן לעצמה וי ענק ליד השם שלי. אמנם לא קראתי את "החטא ועונשו", אין לי מושג מה עושים עם מטריצות, תהרגו אותי אם אני זוכרת מי היה נגד מי במהפכה הצרפתית או איך עובדת מערכת העיכול, אבל מסמים אני מתרחקת כמו מאש ולא אשכח את כל מה שאמרו לנו בנושא.

בבית הספר שלי השקיעו הרבה בסדנאות, שיחות ושעות חברה שעסקו בסמים. "אני כריסטיאן פ." היה ספר שכולם קראו והשפעתו, יחד עם השפעתה של כל שטיפת המוח הותירה עליי חותם גדול. כן, בנסיבות חברתיות אני פה ושם מעשנת גראס, אבל כל מה שמעבר לזה מפחיד אותי יותר מהחשש שביבי ינצח בבחירות.

זכורה לי הפעם הראשונה שבה שמעתי על מישהו שאני מכירה (מה שמעתי? הוא סיפר לי) שעושה קוק. זה מייד דמיינתי אותו זרוק באיזו סמטה אפלה ובראשי עלו כל הדיונים מכיתה ט' האם צריך להלשין על חברכם המסומם למען טובתו שלו או שאפשר להעלים עין. מאז עברו כמה שנים ואני מתפלאת לגלות שאפשר לקחת סמים שנחשבים לקשים ולא להתמכר מהפעם הראשונה כמו שסיפרו לנו ואני מתרשמת שאפילו מנסיון חד פעמי (או מעט פעמי) בהרואין לא מייד יורדים לזנות כדי לממן אותו או סתם מתים.

יש ויכוח תמידי האם הגישה של מתנגדי הסמים באמת עובדת על בני הנוער או שהדמוניות רק גורמת להם להתייחס גם לסיכונים האמיתיים בזלזול. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני תמימה, אבל עליי הגישה הזאת עבדה בגדול וגם היום, כשאני יודעת שהסכנה פחותה ממה שסיפרו לי, אני עדיין חשב צער עמוק לשמוע על אנשים שאני מכירה שעושים סמים על בסיס קבוע.