עניינימים

עד לפני זמן לא רב אפשר היה להגיד שאני בעניין של תאגידימים. היה לי נוח שיש מקדונלדס וגאפ בכל חור ואוכלוסיית העולם השלישי לא ממש גרמה לי לנדודי שינה. השינוי, כמו אצל שרי אריסון, התחיל בתוכי והוא נבע ממניעים לגמרי אגואיסטים. גיליתי שיש לי כולסטרול גבוה ומשם הגעתי לצורך בשינוי תזונתי. אחד הדברים הראשונים שלמדתי היה שמזון מעובד הוא האויב הגדול ביותר של התזונה הטובה. כל הדברים שצריך רק לחמם וכל הדברים שיש להם חיי מדף ארוכים הפכו למוקצים. מי שמייצר את המזון המעובד הן החברות הגדולות ומכאן התחילה החשדנות שלי כלפיהן. בנוסף, למדתי שאיכות הפירות והירקות ואיכות האדמה הולכת ויורדת ולמה? שוב בגלל שפכים ריסוסים והרצון להרוויח מקסימום כסף במינימום השקעה. נו, מכאן ועד הפיכתי לאקטיביסטית פסיבית הדרך היתה קצרה. (והנה מגיע הדיווח על הספר).

ספרו של ג'ון לה קארה, "הגנן המתמיד" (שהסרט על פיו מציג כעת בבתי הקולנוע), מטפל בצד אחר וחמור בהרבה של הגלובליזציה. אם במקרה של מקדונלדס גם אם הכל היה נעשה בצורה טובה ובלי לפגוע באף אחד, עדיין היה מדובר במוצר לא בריא, הרעים הכי גדולים (ויש עוד כמה רעים קטנים) בספרו של לה קארה הן חברות התרופות, אלה שאמורות לדאוג לבריאותנו.

טסה היא אשתו של דיפלומט אפור וגנן חובב בנציבות הבריטית בקניה. היא צעירה, היא יפה, היא עשירה, היא אידאליסטית והיא לרגע לא מתכוונת לתפקד כאשת דיפלומט טיפוסית שנעשה ממסיבת קוקטייל אחת לאחרת. בתחילת הספר מתגלה גופתה של טסה ובעלה ג'סטין, שעד אז לא השאיר את חותמו בשום מקום, מחליט לחקור מה או מי עומד מאחורי הרצח שלה.

כאמור, הרעים הם תאגיד תרופות ענק, אבל הוא לא פועל בתוך ריק ואינטרסים גלובליים מסייעים לחברת התרופות להשתמש בתושבי אפריקה כשפני ניסוי ואף לפגוע בבריאותם בכוונה והכל מתוך כוונות כאילו טובות. אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר הזה. בשלב הראשוני הוא יגרום לכם להפסיק לקחת תרופות או לפחות לא להאמין לשום דבר שהרופא שלכם אומר לכם. בשלב השני, גם אם לא תארזו הכל ותצאו לאפריקה לסייע לרעבים והחולים שם, זה אולי יעשה אתכם אנשים טיפה יותר טובים.