לפעמים אני משתעשעת במחשבה מה היה קורה אם הייתי מספיק חשובה בשביל שאיזשהו עיתון יתקשר אליי פעם לעשות לי שאלון מאיזשהו סוג. שאלת ה"מתי בכית הפעם האחרונה", למשל, מאוד מטרידה אותי. לא תמיד אני זוכרת ולא תמיד זה בגלל סיבה שראויה לדפוס. שאלה שדורשת ממני לבחור ספר גם מאוד מעסיקה אותי. קראתי הרבה ספרים יפים, אבל האם הם ראויים לאיזכור? ולמה שאעדיף ספר אחד על פני ספר אחר? אבל כל אלה דאגות ישנות. החל מהערב יש לי תשובות לשתי השאלות. בעצם תשובה אחת.
ספרים לא גורמים לי לבכות בדרך כלל. נדיר מאוד שעיניי ידמעו בגלל ספר. מסרטים אני דווקא כן בוכה, די בקלות. אני חושדת שזה בגלל המוזיקה. מוזיקה לוחצת לי על כפתורים הרבה יותר מכל מילה כתובה. כפתור הפחד, כפתור העצב, כפתור ההתרגשות. רק הכפתור של בלוטת הצחוק מופעל בגלל מילים ואף פעם לא בגלל מנגינה. אולי בגלל שזה לא כפתור שלוחצים עליו, אלא כזה שמופעל על ידי סיבוב.
אם אני זוכרת נכון, הספר האחרון שבכיתי ממנו היה "מיי פירסט סוני". החזקתי מעמד יפה לארך כל הספר, אבל הסוף שלו שבר אותי. זה נכון עד לפני שעה וחצי, כשסיימתי לקרוא את "תולדות האהבה". כבר אחרי ארבעה עמודים התאהבתי בו וכבר בארבעה עמודים האלה התרגשתי מאוד, אבל היה איזשהו גילוי בסוף הספר (לא אגיד מה, בשביל לא לקלקל למי שלא קרא) שפתח את הסכר. ושלא תבינו לא נכון, מדובר באחד הספרים הכי מצחיקים שקראתי השנה.
* הקוראות ח.ר וש.ח מתבקשות לשכוח את מה שכתוב פה ולגשת לספר בלי שום ציפיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: