עניינימים

קראתי הבוקר בעמודים 2-3 במוסף "24 שעות" של ידיעות שרבים מכם מתנגדים לאחד את טקסי יום הזכרון של יקיריכם עם אלה של חללי הפיגועים. הטיעונים שאתם מעלים רבים ומגוונים. חלק אומרים שמי שנהרג בפיגוע היה יכול לבחור שלא להיות באותו בית קפה, בעוד שלמתים שלכם לא היתה ברירה כי הם היו מגויסים, אחרים טוענים שבניגוד לחללי צה"ל, הרוגי הפיגועים "סתם ישבו שם", יש כאלה שאומרים שמוות בפיגוע הוא מוות מיותר להבדיל ממוות בזמן הגנה על המולדת ויש עוד כמה שגורסים שמטרת יום הזכרון היא לחנך את הנוער להקרבה למען המולדת.

למרות שנורא עצבנתם אותי, אני רוצה לנסות לענות לכם. בסדר, נפריד בין ימי הזכרון, אבל למה לעצור שם? גם חללי צה"ל לא זהים והדבר המשותף היחיד ביניהם הוא שכולם לבשו מדים. למה שלא נעשה כמה ימי זיכרון גם להם? נתחיל במתאבדים. ברור שצריך להיות להם יום זכרון משלהם, כי לא היתה שום הגנה על המולדת במעשה שלהם, למעט אולי המוות של אורי אילן. טענת המוות המיותר שלכם היא בכלל הרמה להנחתה. אם היינו מתחילים לבדוק כמה חללי צה"ל מתו מוות מיותר, זה ישאיר אותנו עם פחות מחמישים אחוז. למעשה, נדמה שרק על אליפלט מהשיר יש קונצנזוס וכל שאר המתים נתונים לדיון. ומה עם החיילים שנהרגו מאש כוחותנו? הם קבוצת העילית של המוות המיותר ולהם צריך להקצות יום זכרון משלהם. ומה בנוגע לכל החיילים שנהרגו בתאונות? מותם לרוב הוא גם מיותר וגם פסיבי. כן, גם בנו של אלי בן שם, יו"ר יד לבנים" שמתראיין בכתבה, "סתם ישב שם" בזמן שהיסעור שהסיע אותו ללבנון נפל בשאר ישוב. ונסיים בטיעון ה"אין ברירה" שלכם. שלילדיכם לא היתה ברירה כי הם היו מגוייסים. איך זה בדיוק משתלב עם הטענה שיום הזכרון אמור לחנך להקרבה?

שלא תדעו עוד צער, אבל גם שלא תגרמו צער לאחרים.