עניינימים

זיקנה זה בעיניי אחד הדברים הכי עצובים שקיימים בעולמנו. אחרי שהם כבר היו אנשים בוגרים ועצמאיים, פתאום הזקנים חוזרים להיות תלויים באחרים, ובמקרים הגרועים הם גם לא צלולים. תסכול של ילד קטן שלא יכול לעשות משהו הוא כאין וכאפס לעומת תסכול של זקן שלא יכול לעשות משהו ש- 10-20 שנה קודם לכן הוא עשה בקלות.

מה שכן, זיקנה היא דבר יחסי. כשהייתי ילדה ארבעים נראה לי גיל מאוד זקן, בעוד שעכשיו אני מסתכלת על בני ארבעים כעל צעירים. גיל שבעים נראה לי פעם כשיא הזיקנה ואילו היום, כשאבא שלי כבר כמעט בן 72 וצועד כל בוקר, גם זה נראה לי כבר כמו גיל סביר.

למה נזכרתי בזה? בגלל הפוסט המרגש שכתבה שולה על סבה שמת. אני לא יודעת מי היה סבא של שולה וכך גם רוב האנשים פה, אבל בזכות הנכדה שלו, שמעו עכשיו הגיע לעוד כמה אנשים.