עניינימים

ברור שהבאתי ספר. רק משוגעים לא מביאים ספר לקופת חולים, אבל מה שהלך בחדר ההמתנה לבדיקות דם בקופת חולים סניף בן-נון היה משעשע הרבה יותר מהספר שלי.

מובן שהיה תור ומובן שהיה עיכוב. מה שפחות מובן לי מבחינה ביולוגית זה איך לאנשים שצמו 12 שעות בשביל הבדיקה יש כל כך הרבה אנרגיות בשביל לצעוק זה על זה. הנוהל היה כזה: מגיע איש חדש לתור ומתעניין בשיא תמימותו "איזה שעה נכנס". מייד כולם מתנפלים עליו ובארבעה קולות מסבירים לו שהשעה לא רלוונטית כי יש עיכוב, ש"יש פה אנשים שהוזמנו לרבע לשמונה והם עדיין בחוץ" וש"יש לך הרבה זמן. שב".

הדרמה העיקרית אירעה כשהתברר שלשעה 7:40 וגם 7:45 שובצו שתי נשים ששמן אסתר פ. ואף אחד לא ידע מי מהן ראשונה ומי אחריה. כלומר, די ברור שהאסתר המבוגרת והצעקנית יותר מתחמנת, אבל היה קשה להוכיח את זה. האסתר פ. הצעירה החליטה לא לוותר לה ושתיהן נכנסו לחדר האחות יחד בצעקות. שנייה אחרי זה התפנה חדר האחות השני והן יכלו פשוט להתפצל ולפתור את הבעייה, אבל במקום זה הן המשיכו לריב והבחור שהיה אחריהן ניצל את הפירצה ונכנס.

האיש שלפניי ("מספר 10 ואני מחכה פה כבר הרבה זמן") הלך לקרוא את השמות ברשימה ולעשות סדר. כשהוא הגיע לשני א. הוא שאל מי זאת וכשענה לו בחור צעיר שזה הוא, הוא נזף בו שזה לא יכול להיות כי שני זה שם של בת. היתה גם את הגברת שרק רוצה לשאול שאלה, את הזקן שעושה את עצמו סנילי בשביל להכנס שלא בתור ועוד כמה, אבל למזלי תורי הגיע ונכנסתי.

האחות שבפנים התלוננה שלאף אחד אין ורידים היום ושאסתר פ. המבוגרת התחצפה אליה. אחרי שהיא הסתכלה על היד שלי היא פסקה שאין לי וריד ושאני צריכה לצאת החוצה ולשתות הרבה. "אין שום סיכוי", הסברתי לה, "אני לא חוזרת לג'ונגל שבחוץ". "טוב", היא אמרה, "אבל תדעי לך שיש לי הרבה ניסיון בזה ושאין סיכוי שאני אצליח להוציא לך דם ככה וסתם ייקח לנו הרבה זמן". אמרה, נעצה את המחט ועשירית שנייה אחר כך הדם שלי כבר זרם בחדווה בצינור. מה שכן, כנראה שהיא באמת מאוד מנוסה, כי גם לא כאב וגם בקושי נשארה נקודה אדומה פצפונת, שמי שלא יודע לא יכול לנחש שלקחו לי דם היום.