עניינימים

תקציר הפרקים הקודמים: הבנאדם מגלה פתאום כי יש לה ארבעה ימי חופש ומחליטה לנסוע לקפריסין עם בן זוגה. ולפני שנמשיך משחק קטן: נסו אתם לספר לחבריכם שאתם נוסעים לקפריסין בזוג ותראו איך כולם, כולל כולם, שואלים קודם כל אם אתם הולכים להתחתן, כאילו שזאת הסיבה היחידה לנסוע לאי שטוף השמש הזה. אז לא, יש סיבות הרבה יותר טובות, כמו למשל, שזה היה הדיל היחיד שכלל המראה ביום שישי בצהריים ונחיתה ביום שני בערב.

ההזמנה בוצעה ביום חמישי, וביום שישי, למרבה הזוועה, גיליתי שאני לא מוצאת את הדרכון. אני. מהאנשים שאף פעם לא מזיזים את הגבינה שלהם ובטח שלא את הדרכון. אם הייתי שומעת על מישהו ששבוע לפני נסיעתו לחו"ל מגלה כי הוא איבד את הדרכון, הייתי נוחרת בבוז בינוני (פחות מהבוז שאני עשויה לרכוש למי שמגלה ימים ספורים לפני הנסיעה שהדרכון שלו לא בתוקף) ומעירה משהו על חוסר האחריות. אבל מישהו החליט ללמד אותי לקח דווקא עכשיו ולכן נאלצתי לגשת לשלב הבא.

מה הסיכויים להגיע למשרד הפנים בחצי היום האחרון שלהם לפני חופשת הפסח ולקבל את מבוקשך? די גבוהים, מסתבר, ואני תוהה אם זה תמיד היה ככה, או תוצאה של העברת המשרד לידיים חילוניות.

הגעתי קצת לפני שבע וחצי ומספרי בהרשמה שעל הדלת היה שלושים. חצי שעה מאוחר יותר הרשימה שילשה את גודלה וחדר ההמתנה לפני דלתות משרד הפנים היה דחוס עד אפס מקום. איכשהו התור התקדם במהירות (או שאולי לחץ הדם וההיסטריה שלי גרמו לי לאבד כמה דקות מהחיים) והגיע תורי.

"יש לי בעייה מאוד גדולה", פתחתי את שיחתי עם הפקידה. "יש לי יומולדת בעוד שבוע [נתון שהיא יכולה לאמת מייד] וחבר שלי הזמין אותי לסופשבוע בחו"ל [מילא אני, אבל את הולכת לאכזב אותו?], יש לנו כרטיסים והכל [את יודעת כמה עולה לבטל?] ופתאום גיליתי שאיבדתי את הדרכון".

הפקידה נעצה בי מבט של מורה לתנ"ך מאוכזבת, אני נעצתי בה בחזרה מבט של "אני יודעת. אני לא מהאנשים האלה בדרך כלל", 440 ש"ח החליפו ידיים והיא אמרה לי לחזור ב-12:00 לקבל את הדרכון החדש.

כשחזרתי בצהריים התור בחוץ היה עדיין גדול למדיי ובאשנב קבלת הדרכונים גם היו לא מעט אנשים שגם הם הוציאו דרכון מהיום להיום. אני כמובן לא ממליצה על זה לאף אחד, אבל נחמד לגלות שלא בכל מקום יש אטימות בירוקרטית.

חג שמח ווידוי מזעזע בהמשך.