נו, עייפות, בואי כבר
בואי עכשיו ולא בעוד עשר שעות כשלא תהיי רצויה
היא עושה לי דווקא, הזונה הקטנה. שרמוטה של תשומת לב. כשאני לבד היא כמעט אף פעם לא נמצאת, אבל רק שימו אותי עם עוד כמה אנשים ומייד היא דופקת כניסה -
"הי, ראיתי שמעניין אז באתי".
רק שכמו כל טפיל היא הורסת את הגוף שממנו היא ניזונה, ואחר כך עוד מתפלאה למה המסיבה נגמרת כל כך מהר
"את ממש מבאסת", היא אומרת לי. "אי אפשר לעשות איתך שום דבר מסעיר באמת. ומילא אני, אבל מה עם האנשים שסביבך?"
"היה לי ממש בסדר עם האנשים שסביבי עד שאת הגעת", אני נובחת עליה. "הסתדרנו טוב מאוד בלעדייך".
"קנאית", היא לוחשת, "את אף פעם לא מכירה אותי לאף אחד. מה קרה? מפחדת שאגנוב לך מישהו?"
זה לא נכון. אני דווקא כן מכירה לה אנשים, אבל בגלל שאני יודעת כמה תשומת לב היא דורשת וכמה צריך לטפל בה כל הזמן, אני מעדיפה קודם לבלות קצת עם האנשים האלה לבד ורק אחר כך לצרף אותה למשוואה.
או, רגע, נדמה לי ששמעתי קול מוכר.
שמעה שמדברים עליה והגיעה, הכלבה. חכו שהיא תגלה שזאת רק אני פה, מדברת לעצמי, והיא שוב תלך.
זונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: