עניינימים

חופשת הפסח בעיירת הקיט הקפריסאית סייעה לי לקרוא ספר וחצי: "נקמת יותם" של אהרון מגד, שלא ממש אהבתי ולא ארחיב עליו, והחצי השני של "ספר האשליות" לפול אוסטר (החצי הראשון נקרא עוד לפני החג), שאהבתי מאוד ובאתי לשתף אתכם בחוויות.

אבל עוד קודם, זהו הספר הראשון של פול אוסטר שאני קוראת. חלק מהאנשים שסיפרתי להם שאני קוראת ספר של פול אוסטר אמרו שהם לא אוהבים אותו. זכור לי במעורפל ששמעתי איפשהו שזהו לא ספר אופייני של אוסטר. אין לי כלים לשפוט (ומי שמכיר את פועלו מוזמן להגיב ולהגיד האם זה באמת כך), אבל קחו את זה בחשבון.

אוסטר מספר כאן שני סיפור בתוך סיפור (ובתוכם עוד כמה סיפורים), כשבין שני הסיפורים יש לא מעט נקודות חפיפה. סיפור המסגרת הוא על פרופסור לספרות שביום ארור אחד מאבד את אשתו ושני ילדיהם בתאונת מטוס. באבלו הגדול הוא הופך למעין זומבי ודומה שחייו מתפוררים והולכים, עד שיום אחד הוא צופה במקרה בסרט אילם ישן שמעורר בו את שרירי החיוך, לראשונה מזה זמן רב. הפרופסור מחליט לברר מיהו אותו שחקן שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן, מגלה שמדובר בשחקן ובמאי שהיה די ידוע, אך נעלם לפני כמה עשרות שנים ומחליט לכתוב עליו ספר.

התחקיר לספר אורך זמן רב וכולל לא מעט נסיעות. הספר נכתב ומתפרסם ונדמה כי מלבד כותבו, אף אחד לא ממש מייחס לו חשיבות גדולה במיוחד, עד שמגיע מכתב מאשה הטוענת כי היא אשתו של אותו שחקן, שכולם היו סבורים שמת, ושהוא רוצה לפגוש את מי שכתב עליו ספר. הפרופסור מפקפק ודורש הוכחות ולבסוף נוסע לפגוש את השחקן ולשמוע את סיפורו. כאמור, מלבד סיפורו של הפרופסור אנו זוכים לקרוא גם את סיפורו של השחקן וגם את הסיפורים של חלק מסרטיו.

פעם קראתי באחד ממדורי הדיאטה בעיתון שאנשים רעבים ו/או עייפים נוטים לאכול דברים מתוקים, משום שהסוכר נותן אנרגיה מיידית ואשליה של ערנות. בפועל, הסבירה הדיאטנית, האנרגיה של הסוכר היא קצרת טווח ונעלמת כלעומת שבאה, ומי שרוצה באמת לשבוע ולא להרגיש רעב אחרי חצי שעה, צריך לאכול אוכל אמיתי ומאוזן.

למה אני נדרשת לסוגיות של אכילה נכונה בביקורת על ספר? כי "ספר האשליות" הוא בדיוק הארוחה המאוזנת שתחזיק אתכם שבעים לזמן ממושך, להבדיל, נגיד, מגרישם, שנוהג לספק כמות מרוכזת של סוכרים, שנותנים תחושה נעימה שמתפוגגת לאחר זמן קצר.

בניגוד למתוק, זה לא בהכרח מושך בהתחלה ולמרות שכל המילים נמצאות בסדר הנכון, לקח לי זמן להכנס לספר ולהתמסר לו, אבל משהגיע הרגע, היה לי קשה להניחו מידיי ובסופו נשארתי עם טעם מאוד טוב בפה.