צפירות יום השואה במקומות סגורים תמיד גרמו לי לקלסטרופוביה. מה גם שהן תמיד חלשות כאלה ומסכנות. היום, לשמחתי, עמדתי את הצפירה בשדרות רוטשילד והיה בזה משהו מרגש. במזג אויר מושלם וברוח קלילה לעמוד ככה בעיר ישראלית. כשהיינו ילדים המבוגרים תמיד אמרו לנו בזמן הזה שפה כבר אף אחד לא ירצה להרוג אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. היום אנחנו כבר יודעים שזה לא נכון. זה לא היה נכון כבר אז.
יפה ומחמם לב לראות את כל העוברים והשבים שקופאים על מקומם וכל המכוניות שעוצרות ונהגיהן יוצאים לעמוד. בניגוד ליום הזיכרון, נדמה שביום השואה אף אחד לא מפר את קדושת הצפירה. ובאמת, כשהסתכלתי סביב בזמן הצפירה ממש כולם עמדו. חוץ מאיש אחד נמוך קומה במדרכה שמולי. בהתחלה הוא נעמד, סמוק כולו. אחר כך התחיל ללכת פתאום ואז נעמד שוב ושוב התחיל ללכת, ורק בסוף, כשהכל נגמר הוא שוב נעמד. משהו כנראה היה לא בסדר איתו. בהזדמנות אתקשר לעירייה להגיד להם שהרמזור של הולכי הרגל בשד' רוטשילד פינת החשמונאים קצר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: