עניינימים

והפסיק לצאת.

אבל בואו נתחיל מההתחלה: ירד גשם כשהתעוררתי בשמונה בבוקר והיו לי הרהורי כפירה קשים ורשימת תירוצים הגיונית לגמרי שיסוו את העובדה שסתם לא בא לי לצאת מהמיטה. בכל זאת קמתי, שתיתי כוס קפה שחור, אכלתי דייסה ושלוש פרוסות עוגת גזר ויצאתי לצעוד לכיוון תחנת מד"א בר"ג. בינתיים הגשם פסק והשמש יצאה. זה נראה היה יום מושלם לתרומת דם. בדרך שתיתי עוד כמעט ליטר מים והרגשתי מוכנה. היתה לי בחחילה קלה בגלל שאכלתי יותר מדי, אבל היא עברה עד שהגיע תורי. כאן המקום לציין שהציבור לא נשאר אדיש לקריאות המצוקה של בנקאי הדם. כשהגעתי היו בתור לפניי עוד שלושה וכשיצאתי היו בחוץ עוד איזה שבעה. לחץ הדם שלי היה סביר (110/80), ההמוגלובין הגבוה ביותר שאי פעם היה לי (14.1) והכל נראה מבטיח.

הטעות הגדולה שלי היתה כשנשכבתי על המיטה הפנויה ולא חיכיתי שהמיטה הלא פנויה תתפנה. הסיבה היא שבמיטה הפנויה התרומה היא ביד ימין ואילו בלא פנויה - ביד שמאל. במעורפל זכרתי שכשעושים לי בדיקות דם זה ביד שמאל, אבל לא לגמרי הייתי בטוחה ולכן לא התעקשתי. מכאן והלאה הכל התחיל להשתבש. רצועת הגומי על הזרוע כאבה לי, השריר כאב לי מלללחוץ שוב ושוב על כדור הגומי ולקח לדם כמה שניות ארוכות עד שהוא הואיל בטובו לצאת. המתרימה בשב ההוא כבר ראתה שיש בעייה והודיעה לי שאני כבר לא אשכח אותה ושכשאחזור הביתה אצטרך עשות קומפרסים קרים על הווריד, למרות שגם ככה זה הולך להתנפח ולכאוב.

ואז, אחרי חצי שקית, הדם שלי החליט שהוא לא בעניין יותר והפסיק לצאת. היא נשבעה לי שיש מה לעשות גם עם חצי מנת דם. אני לא לגמרי בטוחה שאני מאמינה לה. בכל אופן, חוץ מזה שהיד באמת קצת כואבת, קצת נפוחה ועם כתם כחול קטן, אני מרגישה מצויין ולא היתה לי אפילו צל צלה של סחרחורת (טוב, זה כי עיקר הדם שלי נשאר בתוך היד).

נראה לי שאנסה שוב בעוד חצי שנה.