עניינימים

השנה התקבלתי לקהילת הקוראים המשפיעים של הוצאת ידיעות. ההקהילה הזאת מבוססת על המכתם העתיק שהודפס על מפיות של מסעדות באייטיז: "נהנית - ספר לחבריך". ובשביל לתת לי ולשאר 249 חברי הקהילה הדמנות ליהנות, אנחנו מקבלים שלושה ספרים בחודש, כשמתוכם אחד הוא חדש וטרם יצא, והוא זה שעליו אמורה הקהילה ליצור באזז. אם חבריה יאהבו אותו, כמובן. הספר הראשון שקיבלנו דווקא כה לביקורות צוננות ברובו.

הסיבה שאני כותבת לכם את כל זה היא שלדעתי אין חפיפה בין קוראיי הבלוג שלי לקוראי פורום הקוראים המשפיעים וזה אומר שני דברים: הראשון הוא שאני יכולה ללכלך פה על מי מחברי הקהילה שעולה לי על העצבים (סתם סתם, כולם שם נורא נחמדים. טוב נו, יש אחד שבא לי להקיא עליו, אבל בינתיים אתאפק ואספור על 10,000 אחרי כל הודעה שלו); והשני הוא שיש דברים שאני כותבת שלדעתי מתאימים לפוסט פה. כמו למשל זה:

התחלתי את "הבטיחי לי" אתמול ואני כבר בעמוד 179, עניין מאוד גדול בשבילי. קובן הוא כנראה הסופר היחיד שמתאים במאה אחוז לקלישאת ה"לא יכולתי להניח מידיי את הספר" (ביקורת מלאה לכשאסיים לקרוא), אבל בתחתית עמוד 179 עם גלישה לעמוד 180 מופיע הטקסט הבא: "השיר שהתנגן ברקע היה אחד השירים המחורבנים ביותר של שנות השמונים, 'כנפיים שבורות' של מיסטר מיסטר. מיירון טען שזה השיר הגרוע ביותר של העשור". הי, לא יפה. מדובר באחד השירים האהובים עליי ונעלבתי עכשיו בשמו. באייטיז, כמו שציינו חבריו של הגיבור בהמשך הקטע הנ"ל היו שירים הרבה יותר גרועים כמו "אנחנו בונים את העיר הזאת מרוקנרול" של סטארשיפ ו"ביישן מדי" של קג'אגוגו (קצת מצחיק, אגב, שתרגמו את שמות השירים לעברית, ובמקרה של קג'אגוגו, שהוא באמת שיר איום ונורא, גם מוטעה, כי מדובר ב"ביישנית מדי").