עניינימים

1. הכי כיף זה פרקים קצרים. למרות מה שהוצאות אוהבות לצטט במודעות לספרים, את רובם דווקא כן אפשר להניח באמצע הקריאה ובכל מקרה לפעמים צריך. אז איפה מפסיקים? סוף פרק הוא נקודה טובה לעשות הפסקה, אבל כשיש ספר עם 600 עמודים ושלושה פרקים, כלומר חלקים (חידה לשבת: לאיזה ספר התכוונתי?), זה לא כל כך ריאלי, אבל גם זה עוד עדיף על פני ספרים נטולי פרקים בכלל. אבל הכי כיף זה פרקים קצרים של עד שלושים עמודים. ככה סוף הפרק תמיד נמצא במיקום ריאלי ואפילו סוף הפרק שאחריו.

2. קרה לכם פעם שחלמתם על ספר שאתם קוראים? סליחה, לא על הספר אלא את הספר. בעיות השינה שלי הן כאלה שלפעמים אני נרדמת גם תוך כדי קריאה, אבל לא הירדמות לשינה ארוכה, אלא לכמה דקות, ולמרות מה שידוע על שלבי השינה, בהירדמויות הלא רצוניות האלה אני מתחילה לחלום מייד כשאני נרדמת. ולא פעם במקרים האלה המשכתי לקרוא תוך כדי החלום, בדיוק באותו סגנון כתיבה והכל. כשאני מתעעוררת ממצב כזה אני חושבת שלא נרדמתי בכלל, אבל חיפוש אחרי השורות שכביכול קראתי מעלה שמדובר בעלילה שלא היתה ולא נבראה, לפחות לא בספר.

3. ספרי הספרייה לעם של עם עובד אמנם נראים מצוין על המדף, אבל הם פחות נוחים לקריאה, במיוחד העבים שבהם.