עניינימים

לו אני העורכת של ספרו של הרלן קובן, "הנעלמים", הייתי שולחת אותו לכתוב את הספר מחדש. קובן כתב ספר מתח מלא פיתולי עלילה, התפתחויות בלתי צפויות והפתעות, אבל השפה שהספר כתוב בה, ישמרני האל, היא כשל ילדה בת 12 במקרה הטוב.

גיבור הספר הוא וויל קליין, שגדל בפרברי ניו ג'רזי, וכרגיל במקומות השקטים והמטופחים האלה, מתחת לפני השטח רחש הרבה רוע. הספר מתחיל במותה של אמו של וויל. שלושה ימים לפני מותה היא מספרת לבנה שאחיו קן חי ובמהלך השבעה הוא מגלה לפתע תמונה של קן, שנעלם 11 שנה קודם לכן, לאחר שהואשם באונס וברצח. מכאן הכל מתחיל להסתבך והאמת נחשפת לאט לאט.

אין לי ממש טענות כלפי הסיפור, חוץ מהעובדה שכשאתה מתבסס על אלמנט ההפתעה ועל מוטיב הדברים-הם-לא-כמו-שהם-נראים, כדאי לא למשוך יותר מדי זמן עם הגילוי, כי בערך במשך שני השלישיפ הראשונים של הספר, איך שהדברים נראים לא מושך במיוחד לקרוא.

אבל הבעייה הגדולה ביותר של הספר, כאמור, היא בסגנון. יש שם הרבה יותר מדי משפטים בודדים שפסקה נפרדת כדי להעצים את הדרמטיות. למשל, "מק'גווין לא קנה גם את זה" או "אני לא אוהב ארונות קבורה פתוחים". לא ברור בשביל מה זה טוב. הספר מותח מספיק ולא צריך אמצעים מלאכותיים בשביל להדגיש את זה. צורת הכתיבה הזאת היא ילדותית ומעצבנת.