עניינימים

אנשים נוטים להתייחס לאובססיביות כאל תכונה רעה והגיע הזמן להציל פה קצת את כבודה האבוד. אובססיה, בדיוק כמו כלבי אמסטף, יכולה להיות מועילה וידידותית אם מטפלים בה כמו שצריך. ויש הסבר:

נתחיל דווקא באובססיה לא טובה. אובססיה לאנשים היא בדרך כלל לא טובה. רעילה אפילו ויש להיגמל ממנה. הבשורות הטובות הן שאנשים אובססיביים פשוט צריכים מטרה טובה להפנות אליה את האובססיביות שלהם ואז יורד מהם הדחף להיות אובססיביים כלפי אהובים לשעבר, מושאי חיבה בהווה, ילדים וכיוצא באלה.

קחו לדוגמה את נושא הדיאטה והפעילות הגופנית. הסיכוי שאנשים אובססיביים שהגדירו לעצמם יעד כלשהו בתחום המשקל (להוריד 5 קילו, נגיד) יסטו ממנו ויתפתו לאיזו שווארמה מקרית הוא אפסי. נכון שהם קצת יציקו לסביבתם בסיפורים על הדיאטה שלהם, אבל בשורה התחתונה הם יורידו את אותם קילוגרמים עודפים. גם בפעילות ספורטיבית הם יתמידו וירכזו בה את כל האנרגיות המיותרות שלהם, ברגע שיחליטו שזה הדבר הבא שהם עושים. מובן שבמקרים הקיצוניים והפתולוגיים הרצון לדיאטה עלול להסתיים באנורקסיה והרצון לפעילות גופנית בנזק בלתי הפיך לברכיים, אבל אלה מקרי הקצה ואני מדברת פה על אובססיביות מקובלת.

עוד דוגמה היא בתחום העבודה. כשאדם אובססיבי מקבל משימה, תהיו בטוחים שהיא תטריד את מנוחתו עד שיסיים אותה על הצד הטוב ביותר. אני אעז להצהיר שאנשים אובססיביים הם פשוט עובדים טובים יותר.