עניינימים

מכירים את זה שאתם קוראים ספר ואומרים לעצמכם שאתם יכולים ממש לראות את הסרט שאפשר לעשות מהספר הזה? אז כשקראתי את "כלום לא נראה באופק", ספרו של ינס רהן שיצא לראשונה ב-1954 ושוב ב-2003 (ועכשיו גם אצלנו בהוצאת בבל), כל הזמן ראיתי בעיני רוחי הצגת תיאטרון.

כלנ"ב מתרחש ב-1943 והוא סיפור על טייס אמריקאי קטוע זרוע וקצין צוללת גרמנית שצפים בסירת גומי באוקיינוס האטלנטי. אין להם שמות - הם מכונים "קטוע הזרוע" ו"האחר" - ולא ידוע איך הם הגיעו לשם. יש להם חצי בקבוק וויסקי, 64 סיגריות, כמה מסטיקים וחטיפי שוקולד וכלום לא נראה באופק, כמו ששב רהן ומזכיר פעם בכמה עמודים.

האסוציאציה התיאטרלית שלי היא קודם כל בגלל הלוקיישן הקבוע. הכל מתרחש על סירת גומי אחת בלב האוקיינוס ואפשר בשקט להעתיק את זה לבמה. הסיבה הנוספת, שגם קשורה, היא שמדובר בהתרחשויות גדולות בשטח קטן. הכל קורה בדיבורים או במחשבות. נכון שצצות עוד דמויות במהלך הסיפור (בנות הזוג של הגיבורים), אבל הן יכולות להופיע בהצגה בקולות ברקע, או לחלוף לרגעים בצד האחורי של הבמה.

ואיך הספר? כמו תיאטרון. תובעני יותר, כי אין הסחות דעת ויזואליות או עלילתיות, דורש יותר ריכוז מאותן סיבות, אבל גם גורם לקורא יותר לחשוב. באופן אישי אהבתי יותר את ההתחלה וקיויתי ליותר סיפור ופחות מחשבות פילוסופיות, אבל הוא ללא ספק אחד הספרים היותר מקוריים ומעניינים שקראתי לאחרונה.

עדכון: ומה אתם יודעים, מתברר שהספר אכן הומחז.

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-17976-21683799,00.html