עניינימים

(פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן, אבל לא יכולתי מטעמים מובנים)

החיים כמיכל לא תמיד פשוטים. נכון שאין סיכוי שמישהו אי פעם יעוות לכם את השם (אם כי במוסדות רשמיים נוטים לקרוא לי יַפָה), אבל יש הרבה יותר מדי נשים בגילאים 29-38 שנושאות את אותו שם בדיוק. מצבי בעניין הזה עוד בסדר יחסית. סיפור מיתולוגי ידוע גורס שכשנעה א. נולדה, בינואר 71', אמא שלה רצתה לקרוא לה מיכל, אבל אמא שלי, שהיתה בחודש שישי, ביקשה ממנה לא לעשות זאת, כי היא נורא רוצה את השם הזה אם תיוולד לה בת (אז עוד לא ידעו מראש). אז בכיתה שלי, בזאת שמעליי ובזאת שמתחתיי הייתי המיכל היחידה ביסודי, ובתיכון היתה בשכבה שלי רק עוד מיכל אחת. בצבא הדברים השתנו ומתוך מחלקה של 50 בנות בטירונות, עשרה אחוז היו מיכל. בזמן השירות עצמו שוב חזרתי להיות יחידה, אבל כשהגעתי לעבוד באיתורית היו לפחות חמש מיכליות בכל רגע נתון. בשנים האחרונות, כשיש לי מעמד מסוים, אני מתרה באנשים האמונים על קבלת עובדים חדשים למקומות העבודה שלי שדיר בלאק אם הם לוקחים עוד מיכל. הם כנראה לא שמים עליי, אבל בכל זאת זה לא קורה.

אז לא, לא על ריבוי המיכליות אני מתלוננת, אלא על צרה חדשה שצצה לה בשנות ה-2000. כדי לכתוב מיכל בסמס צריך להשתמש שלוש פעמים בספרה 5, כשברוב הטלפונים שאני מכירה זה אומר להמתין שנייה וחצי מעצבנת בין אות לאות. משום כך אני ממש ממש מעריכה אנשים שקוראים לי מיכלי גם בסמס. זה אומר שחיבתם אליי אמיתית אם הם מוכנים להשקיע את השנייה וחצי הנוספת הזאת.