עניינימים

כמו שחלקכם אולי זוכרים, ב-2007 הייתי שייכת לקהילת הקוראים המשפיעים של הוצאת ידיעות. מינוי שהעשיר את ספרייתי ב-36 ספרים חדשים השנה ואת ארוני בחולצה מגניבה שקיבלנו לכבוד סיום השנה הזאת. זאת היתה חוויה מאוד נעימה ותהיתי איך אסתדר בלי המתנת הנעימות האלה כל חודש. למרבה השמחה, קצת לפני סיום השנה גיליתי שלהוצאת כתר יש פרויקט דומה. הרבה פחות מתוקתק, הרבה פחות מפורסם, אבל קיים. אז נכנסתי לפורום הקוראים שלהם, שפעיל הרבה פחות מזה שבוויינט, ולא מצאתי שם אי מצטרפים, אבל היה קישור לפנייה לאנשי ההוצאה. אז פניתי ושאלתי איך מצטרפים, וענו לי שהם בוחרים לפי כל מיני שיקולים ושהתקבלתי (בינתיים ראיתי היום בפורום שלא מקבלים כרגע חברים חדשים, אז אי אפשר לשחזר את היוזמה שלי). בקיצור, בכתר שולחים מדי חודש ספר לבן אחד ואחרי הקריאה הקוראים מתבקשים להביע את דעתם עליו במייל (ולכן, כנראה, הפורום לא פעיל במיוחד).

הספר הראשון שקיבלתי מהם היה "סוף עונת הלימונים" של שולמית לפיד, הספר החדש בסדרת ליזי בדיחי. היה מאוד נחמד, ובכלל הליזי בדיחי הזאת היא גיבורה ראויה להערצה, אבל בגלל אילוצים כאלה ואחרים לקח לי המון זמן לסיים את הספר. אז לא שלחתי את חוות דעתי והחלטתי לוותר על הזכות לקרוא ספרים לפני כולם, כי זאת מחויבות שלא חשבתי שאוכל לעמוד בה עוד שנה, אבל אז קיבלתי את הספר השני, "ימים יגידו, אנה" של מירה מגן, ואני אסירת תודה לאנשי כתר שלא זרקו אותי מרשימת הקוראים המשפיעים שלהם למרות שלא שמעו ממני אחרי הספר הראשון.

לא קראתי שום ספר של מירה מגן עד עכשיו, אבל העניין הזה יתוקן ממש בקרוב. נראה לי קצת חסר טעם לדבר על הספר לפני שהוא יצא, אבל רק אצטט לכם משהו קצר מהמייל ששלחתי היום להוצאה: גדולת ספרה של מירה מגן היא שהוא יודע למצוא את הקצוות החשופים והכי כואבים של כל אחד מהקוראים ולהתחבר אליהם.

המשך יבוא.