עניינימים

בעקבות תגובתו של לון לפוסט הקודם, הרשו לי לאוורר את דעתי בסוגיית הספר מול הסרט.

"הספר היה יותר טוב" הוא כנראה המשפט השנוא ביותר על סטודנטים או סטודנטים לשעבר לקולנוע. והאמת? הם צודקים. כי ספרות וקולנוע הם שני תחומי אמנות שונים וגם אם שניהם מבוססים על אותו סיפור, קצת טפשי להשוות ביניהם. כמו שזה טפשי להשוות בין פופקורן לממליגה, על אף ששניהם עשויים מתירס.

בקריאת ספר אנחנו יכולים לדמיין את ההתרחשויות איך שאנחנו רוצים. הדמיון, כידוע, לא מוגבל בתקציב. לסופר גם אין מגבלת זמן או לוקיישנים, והוא יכול ללהק את מי שהוא רוצה. בסרט, לעומת זאת, אנחנו מחויבים לפרשנות הויזואלית של הבמאי. מצד שני, לבמאי יש את הפריבילגיה הגדולה של שימוש במוזיקה. את מספר הספרים שגרמו לי לבכות אפשר לספור על שתי אצבעות בערך. כמות הטישו שבזבזתי בסרטים, לעומת זאת, מימנה את הקולג' של הנכד של קלינקס, ואני חושדת שלמוזיקה יש תפקיד מאוד מכריע בהבדל הזה.

ואם בכל זאת נדרשים לסוגיית המה קודם, הייתי אומרת שמוטב לצפות קודם בסרט. כך מגיעים לסרט נקיים, ללא ציפיות מוקדמות המבוססות על פרשנות אישית. ואם בכל זאת אתם הולכים לצפות בסרט המבוסס על ספר שקראתם, כדאי להגיע עם ראש פתוח ונכונות לראות את הדברים דרך עיניו ומצלמתו של אדם אחר.

בעייה יותר מורכבת היא סוגיית הרימייק, אבל על כך בפעם אחרת.

ועכשיו אצא לי לקור הגדול, ואם אשוב עם לפחות 8 אצבעות במצב תקין, צפויה לנו בהמשך סוף השבוע עוגת ריקוטה מרגשת.

שתהיה שבת שלום.