עניינימים

 השרירים שלי היו (ועודם) מאוד מאוד קצרים ומעולם, גם כילדה, לא הייתי גמישה. לכן למרות שיש שיפור מסוים בגמישות שלי, הוא עדיין די מינורי והשינוי הגדול הוא בתפיסה, ואני אסביר:

 פתאום יש לי מודעות הרבה יותר גבוהה לגוף שלי ופתאום אני מרגישה הרבה יותר צורך להזדקף, כי זה לא מרגיש לי נכון אחרת. זאת ועוד, נראה לי שאצל רוב האנשים שיש להם בעיות ביציבה זה לא נובע ממשהו פיזי, אלא מנטייתם עוד כילדים להקטין את עצמם, להתכווץ ולהשתבלל פנימה. גם המדריכות בזמן השיעור כל הזמן מעירות לי אם אני במקרה מורידה את הראש או סוגרת ידיים או שמה אותן על הבטן ועוד כל מיני דברים שנובעים מהשאיפה שלי לגונן על עצמי.

 וזה קורה לי פחות ופחות, וגם אם בהתחלה מדובר בתחושה קצת  לא נעימה של חשיפה, מתרגלים לזה ומגלים שזה די נעים.

 אתמול שאל אותי מישהו אם התמונה מיום שישי והפוסטים המעט יותר חשופים קשורים לשינוי השם בבלוג. נראה לי ששינוי השם וכל השאר גם קשורים איכשהו לפילאטיס, כי אם אני מצליחה ללכת ברחוב עם הראש למעלה ובלי לנסות להסתתר כל הזמן וזה אפילו מרגיש לי נעים, אני יכולה גם פחות  להשתבלל בבלוג.

 הרבה פעמים הכנסת הבטן נתפסת ככניעה נשית לתכתיבי אופנה ומראה ולא מעט נשים בהריון מספרות כמה זה כיף להפסיק סופסוף להכניס את הבטן ולהיות מי שהן באמת, אבל מדובר בקשקוש: שרירי הבטן הם אלה שמחזיקים את כל הגוף ולכן כשהם חזקים ומוחזקים, הם מייצבים את כל הגוף ולוותר על הכנסת הבטן זאת החלטה מאוד לא חכמה.

 מחמאות שקיבלתי: פעמיים העירו לי לגבי הגובה שלי וזה שאני נראית יותר גבוהה. מישהי אמרה לי שג'ינס שלבשתי עושה לי גוף מאוד יפה. "זה לא הג'ינס," תיקנתי אותה, "זה הפילאטיס".