עניינימים

או סתם נוצרייה, אבל בכנסייה מלוכדת ששרים בה. נכון שאצטרך לגור בעיירה בקנזס בשביל שזה יקרה, אחרת זה חסר טעם, אבל כל עוד יהיה שם אינטרנט ומספיק ערוצי ספורט בטלוויזיה, כנראה שיהיה בסדר. חוץ מזה מה זה לגור בקנזס לעומת אהבתו הבלתי מסוייגת (לסטרייטים, רצוי בעלי משפחות) של ישו?

ולמה אני רוצה להיות אוונגליסטית? בגלל גיל הראבן, או יותר נכון בגלל ספרה "השקרים האחרונים של הגוף". שתי אחיות יש בספר, המספרת ואחותה הגדולה, שכשהיתה ילדה נאנסה בשיטתיות על ידי בן הדוד של אביהן שהגיע מאמריקה לכמה חודשים ואף נכנסה להריון ממנו ואולצה לבצע הפלה. אמן, שעוד קודם היתה דכאונית, הרעילה את עצמה עם כדורים לטיפול במחלת לב שלא היתה לה ומתה ואביהן ברח לאיטליה. בכל אופן, לאחר שהאחות הצעירה מאשפזת את אחותה בבית חולים פסיכיאטרי, היא פוגשת שם נוצרי שהגיע לבקר ולקה בסינדרום ירושלים. הם מתאהבים והיא נוסעת איתו חזרה לארה"ב, מתנצרת ונטמעת בקהילתו.

לאחר כשלושים שנה יוצר האנס קשר עם האחות הצעירה והיא מחליטה לנסוע לבקר את אחותה, שגרה באיזו עיירה נידחת באילינוי,  כדי להזהיר אותה. שם היא פוגשת אשה מפויסת וחייכנית, שמודיע לה שהיא סלחה לכולם - לאנס ולהוריהן - וכך ישו גם סלח לה ועשה לה כמה נסים. האחות הצעירה, שלא מוכנה לשקול שום סליחה למפלצת שאנס את אחותה, מרגישה שהיא נותרה לבדה עם נטל הזכרון והיא הולכת ונהיית מוטרדת ממנו.

תחושת עוול ועוד יותר מכך רצון בנקמה הם דברים שפוגעים בעיקר במי שחש אותם. קיבלתי הדגמה יפה לזה הלילה כשקראתי בספר לפני השינה ואז התעוררתי שעתיים אחר כך מסיוט שבו מישהו רצה להרוג אותי. אני רוצה לחלום על שדות תירס שטופי שמש בקנזס ולא על אנשים זרים וחמושים שמחכים לי בבית.

והיכולת הזאת לסלוח ובכך לנקות את עצמנו מרגשות שליליים שפוגעים בעיקר בנו היא הסיבה לרצוני להיות נוצרייה אדוקה. לא שאי אפשר להיות סלחנית בתור יהודייה, אבל לנו אין איזה ישו כזה שסולח על הכל ואוהב את כולם. אלוהים שלנו הרבה יותר קשוח ומערים קשיים.